"הפצועים, ההקפצות והחשיבות של כל רופא בשטח, הרגישו לי מאוד אמיתיים - שוב"

אישון לילה, מדינה זרה, מרכז אסון רעידת אדמה ששככה אחרי שזרעה הרס משמעותי. רס"ן (מיל') פרופ' מיטשל שוואבר, בן ה-54, נח באוהל לאחר ימים ארוכים של טיפול בפצועים, עם חוסר שינה שכבר הפך להרגל. לפתע, נשמע אותו צלצול מוכר שהספיק להעיר אותו גם בעבר. מצדו השני של הקו נשמע קול: "יש פצוע, צריכים אותך".

בתור המומחה היחידי למחלות זיהומיות שנבחר להצטרף למשלחת חיל הרפואה ברומניה לצורך תרגול הקמת ותפעול בית חולים שדה, שוואבר מבין כי לא מדובר בפצוע סטנדרטי, ותוך שניות הוא אוסף את חפציו וממהר לזירה. 

"מבט אחד עליו וידעתי שפצוע - הוא לא היה", מתאר שוואבר בדקדוק את הפרטים, "התסמינים של החום הגבוה והפריחה הצביעו בבירור על מחלה מידבקת, חצבת להשערתי, אך הוא לא היה מאוד חולה. אם הייתי נתקל במקרה דומה בחדר המיון בארץ, אולי הייתי ממליץ על תנאי בידוד במסגרת ביתית. אבל בגלל שאנחנו בתרגיל בחו"ל, והתברר לי שביתו של הפצוע נחרב - לא היה לו לאן ללכת".

השעון מתקתק, וכל פעולה צריכה להתבצע בקור רוח מוחלט. שוואבר, שידע ששליחת המטופל לאחד מתשעת בתי החולים-שדה שהוקמו באזור היא לא אופציה, בשל חשש מהדבקת עשרות המטופלים האחרים הממלאים אותם. בסופו של דבר, הפתרון שהתאפשר בתנאים המורכבים באזור היה אחד - העברת החולה לאוהל מבודד בבית החולים הצה"לי שהוקם, שם קיבל את הטיפול המיטבי.

אותו תרחיש אינטנסיבי מצטרף לשורה ארוכה של נוספים כמותו, שתורגלו ללא הפסקה לאורך שבוע האימון, עם חילות זרים מסביב לעולם. למרות מצבי הקיצון שתורגלו, פרופ' שוואבר התקשה למצוא באותו תרגיל נקודות שהביאו אותו לקצה היכולת, שכן מספר שנים קודם לכן, במדינה אחרת, הוא התנסה ברעידת אדמה שממש לא הייתה בגדר תרחיש.

זה קרה לפני שמונה שנים. רעש עוצמתי בהאיטי שנמשך לא יותר מדקה, חולל הרס שהוביל למותם של יותר מ-85 אלף תושבים וללכודים רבים תחת המבנים שקרסו. צה"ל התגייס למשימה והחליט על משלחת סיוע מיוחדת.

"כשהאסון בהאיטי קרה בכלל הייתי בזמן ישיבה של משרד הבריאות", נזכר שוואבר, "הטלפון לא הפסיק לצלצל, ובכל פעם שעניתי מישהו בקצה השני של הקו התייעץ איתי בנוגע לסוגי התרופות שצריך לקחת".

"שיחת הטלפון השלישית הייתה קצת אחרת וביקשו ממני להצטרף", הוא ממשיך. "בתור בעל ואב לשלושה ילדים ידעתי שזו החלטה שאני לא יכול להחליט לבד, אז הרמתי טלפון לאשתי שצחקה ואמרה: "אתה מבקש ממני רשות ללכת להציל חיים?". תוך שעה וחצי מצאתי את עצמי בתהליך הגיוס, ויום וחצי לאחר מכן כבר על המטוס בדרך לשם".

כשאתה גדל בסביבה שכזו, כמעט ובלתי אפשרי לראות דרך אחרת

ההימצאות בסיטואציה שכזו לא הייתה מובנת מאליה. את התואר הראשון שלו, שוואבר בכלל עשה בספרות צרפתית, אך כל חייו סבבו את עולם הרפואה. עוד בבוסטון, שם גדל, הוריו השרישו בו מודעות כמעט מידבקת לתחום.

"כשאתה גדל בסביבה שכזו, כמעט ובלתי אפשרי לראות דרך אחרת", מספר שוואבר על ימים עברו, "הייתי רואה אותם חוזרים מהעבודה, שומע סיפורים, ודי מהר התאהבתי. כן ניסיתי להשאיר לעצמי מספר דלתות פתוחות, אבל בסופו של דבר הבנתי שכנראה יש דברים שבאמת עוברים בגנים, וזה, מבחינתי, ללא ספק אחד מהם".

לא חשבתי שאחזור

לאחר שמונה שנות לימודי תואר ראשון ברפואה, שירות צבאי כרופא, התמחויות ברפואה פנימית ובמחלות זיהומיות, שירות מילואים במקרפ"ר ובמשלחת להאיטי, וכהונה כמנהל היחידה הארצית למניעת זיהומים במשרד הבריאות, קיבל שוואבר צו שחרור מהצבא מפאת גילו.

"לא חשבתי שאחזור", מגלה שוואבר, "אך לאחר ששברתי את הרגל בטיול סקי, הגורל החליט אחרת. האורתופד שלי היה לא אחר מאשר חמי, פרופ' נחמיה בלומברג, כיום סגן מפקד היכא"ם, שטיפל בי לאורך כל התקופה. הוא ביקש ממני, באופן אישי, שאחזור ואצטרף ליחידה. באותה נקודה בה מצב הרגל שלי היה תלוי בו, היה קשה לי לסרב", מוסיף בחיוך, "אך לימים, אני אפילו מודה על זה ששברתי את הרגל".

כבר מזה שנתיים שפרופ' שוואבר נותן את כל כולו ליכא"ם, שהפך לחלק בלתי נפרד ממי שהוא היום. "המשלחת לרומניה הייתה בעצם הפעם הראשונה בה יצאתי לחו"ל במסגרת שירותי פה", הוא מסביר, "בית החולים השדה הישראלי הוא המתקדם בעולם, ועל כן אני, ועוד מספר אנשים מהמשלחת, זכינו לא רק להשתתף בתרגיל אלא גם ללוות אותו בתור מאמני צוותים".

"אימנתי את הצוות הרומני שניגשו לכל משימה בצורה מקצועית ויוצאת דופן", משתף שוואבר. "בתור מישהו שכבר חווה סיטואציה כזו על אמת, היה מדהים לראות איך אנשים ממדינות שונות בעולם מתמודדים עם אותה הסיטואציה בדרכם שלהם, למדתי מהם המון".

לפי שוואבר, החוויה של האימון כולו הזכירה לו את האיטי, ברגעים הכי לא צפויים. "יכולתי לטפל בפצוע או להדריך ופתאום להיזכר במקרה דומה שהיה לי שם", הוא מתאר, "הפצועים שמגיעים כל רגע, ההקפצות והחשיבות שיש לכל רופא שנמצא בשטח, פתאום הרגישו לי מאוד אמיתיים שוב. אני חושב שזה גם מה שעזר לי להתמודד עם הסיטואציה, כי בשבילי התרחישים האלה כבר היו מציאותיים".

היום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי, וממשיכים להתקדם כל יום

ובעוד הדימיון בין האז לעכשיו מתהדק בין כל תרחיש ותרחיש, קשה שלא לשים לב גם להבדלים המשמעותיים שיצרו שמונה השנים המפרידות בין האיטי לרומניה. "אני מרגיש ושם לב לשינוי בכמעט כל אספקט אפשרי בחיל", מפרט פרופ' שוואבר, "אנחנו משתפרים, מתפתחים ומתמקצעים מתרגיל לתרגיל וממשלחת למשלחת, התפיסה היום היא אחרת לגמרי בכמה מובנים - החל מהשאיפה לחסן את אנשי היכא"ם ולא רק בשעת חירום, כדי שיהיו מוכנים לצאת למשלחות ברחבי העולם בעודם מוגנים ובלי עיכובים, דרך קבלת הקרדיטציה ליכא"ם שהכתירה אותו כבית החולים שדה המתקדם בעולם ב-2016 ועד לפיתוח מיומנויות שונות בתחום כוח האדם. היום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי, וממשיכים להתקדם כל יום".

"התרגיל הזה הראה לכולנו שאנחנו מסוגלים להגיע ולעבור במהירות מירבית את "נקודת ה-0" - היכולת להתמודד עם המטופל הראשון שנכנס בין דלתות בית החולים ולתת לו ולכל הבאים אחריו, את המשאבים, הכוח האנושי והמעטפת לה הוא זקוק", מסביר פרופ' שוואבר, "זה הוכיח לי שוב שלא משנה איפה האסון נמצא בעולם, אנחנו מסוגלים לקום ולהושיט יד לעזרה".

התרגול בבוקרשט אומנם לא היה תרגול אמת, אך בהחלט הכשיר והשחיז את יכולותיהן של מדינות רבות להתמודד עם האסון הבא מעבר לפינה. "אני שמח וגאה שישראל היוותה עמוד תווך מלמד בתרגיל כל כך חשוב", מסכם שוואבר בגאווה, "עצם העובדה שצה"ל משמש כמקור ידע בינלאומי, מתחבר בחזרה לחזון הציוני האישי שלי, זה שדחף אותי לעלות ארצה מלכתחילה ולרצות לרפא ולעזור לאנשים בארץ ומחוצה לה כרופא ישראלי, ולהיות חלק, גם אם קטן, מתרגיל חשוב כזה. זו זכות גדולה מאוד בשבילי".