אחרי שאלי נהרג, דבי חשבה שלא תחזור לשם. אבל בשביל החיילים - היא מגיעה כבר 8 שנים

יום שלישי, השעה שש בבוקר. דבי, בת 69, כבר מוכנה ליום של התנדבות בג'וליס - שם היא תקפל מדים, תחליף פריטים לחיילים שזקוקים לכך ולבסוף תשב איתם לצוהריים. אם הייתם פוגשים אותה כאן במקרה, כנראה שלא הייתם מצליחים לנחש את הקשר המיוחד שלה עם אותו בסיס, ואת היחסים המורכבים וארוכי השנים שלה עם הצבא.

דבי שחורי חברה בקבוצת מתנדבות בצה"ל, שהתחילה את דרכה בכלל כקבוצת תמיכה לאלמנות. "הקבוצה כל כך עזרה לנשים שהגיעו אליה, שהן התעקשו להמשיך", היא מסבירה, "עם השנים עברנו תהליך והתחלנו להתמקד פחות במפגשים - ויותר בהתנדבות".

כשהיא רק הצטרפה לקבוצה, הודיעו לדבי שההתנדבות תהיה בג'וליס. בתגובה, דבי ישר אמרה לאחראית ההתנדבות שלבסיס הזה - לא תוכל להגיע: "בעלי שירת שם לפני שנהרג במלחמת יום הכיפורים. ביקרתי בבסיס כמה פעמים בזמן השירות שלו, בערבי יחידה בחגים - ופשוט לא הייתי מסוגלת לראות את המקום הזה שוב". 

דבי חוזרת יותר מ-60 שנה אחורה, כדי להסביר לי על הקושי שלה לראות את הבסיס, ולספר את הסיפור שלה ושל אלי עובדיה ז"ל, בעלה: "הכרתי אותו עוד מהיסודי, הוא היה הכי חתיך בבית הספר. היינו זוג במשך הרבה שנים, וכשהוא השתחרר מהשירות הסדיר ואני הייתי בצבא - החלטנו להתחתן. כולם חשבו שזה מוקדם מדי, אבל הוא היה אומר - 'אני לא מבזבז זמן'". 

בשנת 1972 נולד בנם הראשון, ופחות משנה לאחר מכן, דבי כבר הייתה בהיריון עם בנם השני. היא לא ידעה שביום הכיפורים של שנת 73', אלי יגויס למילואים בשריון ויצא למלחמה ממנה לא יחזור. "בשבוע הראשון לא הודיעו למשפחות שום דבר", היא משחזרת, "שלחתי לו כל יום מכתב, ובכל לילה השארתי את הדלת פתוחה למקרה שיחזור וירצה להיכנס".

תשעה ימים עברו ומשפחות כבר קיבלו עדכונים על יקיריהם, אבל דבי לא שמעה דבר. היא חשבה שזה אומר שבעלה בסדר ויחזור בשלום, אלא שיום לאחר מכן - קיבלה את ההודעה ששינתה את חייה: "דפקו בדלת והאמת הכתה בי. אחרי כמה ימים, קיבלתי חבילה עם כל המכתבים ששלחתי לו לאורך המלחמה, ומילה אחת חתומה עליהם בין שני פסים אדומים - 'חלל'".

בנם השני נולד כחודש לאחר מכן, והיה היתום הראשון של המלחמה. הרב שלמה גורן ביקש להיות הסנדק של הילד, שנקרא על שם אביו - אליהו. 

מאז אותו היום בו איבדה את אלי - לפני 47 שנים בדיוק, שני הבנים כבר הספיקו לשרת בצבא, להשתחרר, ואפילו להביא ילדים משלהם לעולם. דבי, מצידה, בחיים לא דמיינה שתוכל - או תרצה - לחזור לצה"ל. 

"כשהגענו לבסיס בפעם הראשונה, החיילים והקצינים קיבלו אותנו כל כך יפה - בהכרת תודה ענקית", היא נזכרת ביום הראשון בו הגיעה לג'וליס, אחרי שכנועים רבים מצד האחראית בקבוצת המתנדבות.

"עם הזמן הביקורים נהיו יותר קלים", היא מודה, "וההתנדבות הפכה למעין סגירת מעגל. בזכות זה גם הצלחתי להדק את הקשר שלי עם הצבא, וכבר אפשר לקרוא לזה 'גאוות יחידה'. לדוגמה, הראו לנו פעם בסיור של משפחות שכולות את טנק מרכבה סימן 3 - והרגשתי שזו ממש ה'פרארי' האישית שלי".  

זו כנראה הסיבה שבגללה היא נותנת להם מעצמה כמה שהיא רק יכולה - כבר שמונה שנים: "אני מתרגשת להגיע לבסיס. השבוע מתחיל ביום ראשון, ואני רק נאחזת בזה שיש לי התנדבות ביום שלישי. זה כיף לדאוג לחייל שצריך להחליף את המדים שלו ולשפר לו את היום, גם אם זה רק דבר קטן".

מאז התפרצות הקורונה, דבי כבר לא מגיעה לבסיס, אבל היא ממשיכה לשמור על קשר קרוב עם קבוצת האלמנות, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייה. "יש לנו היסטוריה דומה, אז אפשר לדבר בקלילות ובצחוק על נושאים קשים מאוד", היא מסבירה את החיבור, "לפני הסגר עדיין נפגשנו בפארקים ובגינות כדי לחגוג ימי הולדת, או אפילו סתם לעשות יוגה".

אבל אל תטעו, זה ממש לא סוף הסיפור של דבי עם הצבא - והיא כבר מדמיינת את היום בו תחזור למקום אליו בהתחלה היא בכלל לא רצתה להגיע: "אני לא יכולה לחכות לרגע שבו אתנדב שוב - אין מילים לתאר את התחושות שלי. החיילים נמצאים בראש שלי כל הזמן. אם קר לי בלילה, אני חושבת: 'אין לך מה להתלונן, להם קר יותר'. אני רק רוצה שיהיה להם טוב ושיחזרו הביתה בשלום".

"אני גם חולמת שהנכדים שלי בכלל לא יצטרכו להתגייס, אלא רק להתנדב עם אנשים", היא מייחלת, "אבל הם כבר בני 17 - אז אולי אני צריכה להתרגל לרעיון". 

החשיבות של מתנדבים ומתנדבות כמו דבי, כפי שמציינת רס"ן עינב לקט, מפקדת מערך המתנדבים בצה"ל, גדולה: "הם תורמים רבות לסיוע היחידות בשמירה על כשירות וכוננות - ובכך תורמים רבות לצה"ל ולמדינה".

"אלמנות צה"ל ובני משפחות שכולות המתנדבים ביחידות מביאים עימם ערך מוסף, מעבר לתרומתם המעשית, בכך שהם מהווים למפקדי ולחיילי צה"ל דוגמה ומופת", היא מדגישה, "אנחנו במערך המתנדבים, ובחיל הלוגיסטיקה, המהווה את הסמכות הצה"לית בעניין, מוקירים ומעריכים את עשייתם ומסירותם, ובעיקר בתקופה קשה זו".