נפגשנו עם מצטיין הנשיא הכי זוהר בצה"ל

"מה קורה גבר?" – את הביטוי הזה שומעים הרבה כשמסתובבים עם סמ"ר זוהר סילוק ברחבי מחנה ג'וליס. כשאני שואלת בפליאה אם הוא מכיר כל אחד ואחת בבסיס, התשובה שלו פשוטה: "כן".

זוהר , חייל עם תסמונת דאון המשרת בחיל הטנ״א, בגדוד 638, יקבל היום את אות ההצטיינות מהנשיא. בדרך לחדר האוכל אני מתעניינת - איך הוא הרגיש כשקיבל את הבשורה. "אני אספר לך בדיוק", הוא אומר בביטחון, אבל לפני זה עוצר לשטוף ידיים, ולהגיד שלום לעובד המטבח בכניסה. "הוא חבר שלי", מסביר סמ"ר סילוק, ומיד חוזר לרגע בו שמע שבחרו בו למצטיין, בחיוך ענק: "הייתי בשוק. המפקדת שלי סיפרה לי והייתי כל כך שמח – ישר התקשרתי לאמא".

זוהר משרת בצה"ל כבר 4 שנים, מתוכן היה מתנדב במשך כמעט שנתיים. הוא התחיל את דרכו בתוכנית "שווים במדים" של ארגון אקים ישראל, המאפשרת לצעירים עם מוגבלות שכלית להתגייס לשירות צבאי משמעותי, ופועלת בתמיכת משרד הביטחון ובשיתוף צה"ל. מאז, כבר הספיק לקבל את התואר "מצטיין" גם מראש אט"ל.

"לא רציתי לבוא לשעתיים כל יום, או לקחת הרבה ימי חופש", הוא מנמק את הבחירה להפוך לחייל מן המניין, "רציתי ללבוש מדים כל יום כמו כולם – ולעבוד קשה, כמה שאני יכול".

נהוג לחשוב שלכל חייל וחיילת יש רגעי "שביזות", או אפילו עייפות, במהלך שירותם - אבל כשפוגשים את זוהר, נדמה שהוא תמיד זוכר למה הוא משרת בצבא. "אני יודע שהחלקים שאני מסדר במחסן שלי, מגיעים ללוחמים שלנו. אז אני תמיד דואג לעשות הכול הכי טוב שאפשר", הוא משתף וברגע צוחק ומרגיע אותי: "אני לא עייף אף פעם".

גם כשמדברים איתו על האתגרים בשירות, סמ"ר סילוק לא מתרגש: "למה שיהיה לי קשה?" - ומראה לכולם, בלי כוונה, שמחשבה יוצרת מציאות.

אבל המוטיבציה הגבוהה שלו היא לא הסיבה היחידה שזוהר כל כך מוערך במחסן, ובבסיס כולו. הוא מספר שחלק גדול מהיום יום שלו, מוקדש לעזרה לחבריו – גם המתנדבים וגם החיילים: "אני תמיד עוזר פיזית בעבודה, אבל אני גם מנסה לעודד את מי שקשה לו. אני ישר אומר – 'למה אתה עצוב? עדיף להיות שמח, תחייך'".

עבור המפקד של גדוד 638, סא״ל לירון מלכה, זוהר הוא חייל מצטיין במלוא מובן המילה: "הוא נכס לכל יחידה. בגדוד שלנו שמים דגש על פיתוח וקידום ההון האנושי, וזוהר תמיד פועל מתוך שליחות אמיתית. דוגמה ומופת לערכיות ואהבת המולדת, לנתינה ללא תמורה, ולעשייה שלא תסולא בפז. אני מאחל לו עוד שנים רבות של עשייה ונתינה, ואין לי ספק שיש לו את כל הכלים להצליח גם בחיים האזרחיים".

בשבוע שעבר זוהר קיבל את דרגת הסמ"ר, אבל מבחינתו, זה ממש לא אומר שהוא קרוב לשחרור: "אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה לעבוד במחסן שלי עוד כמה שנים לפחות – ולהיות בקבע. גם לפני ההתנדבות אמרתי לאמא שלי – 'קחי אותי לבסיס, אני רוצה להיות בצבא'. זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם".

אנחנו יוצאים מחדר האוכל לכיוון המחסן, שזוהר כל כך אוהב, ואני לא יכולה שלא להתייחס לאחד מהדברים הבולטים ביותר בו – ההדפס הצבאי על הכיפה שלו, עם הכיתוב "צה"ל". "אני הולך איתה גם כשאני לא על מדים", הוא מכריז, "זאת הגאווה שלי".

בשיחה על קבלת הדרגות בשבוע שעבר, וקבלת הצטיינות מהנשיא, זוהר לא מצליח להחליט מה יותר מרגש עבורו, ומחייך בביישנות. "כבר פגשתי את הנשיא פעמיים", הוא מתגאה, "החלום הבא הוא לפגוש את הרמטכ"ל".