"נכנסנו" לכפר הכי מבודד בארץ

"כשאמרו לנו - 'תארזו את הדברים שלכם, אתם נוסעים לכפר המחלימים באשקלון', כל הפלוגה שלנו נרתמה בצורה הכי מוחלטת שיש", נזכרת סמל עמית מרציאנו, שעזבה זמנית את התפקיד שלה כמ"כית בחיל הלוגיסטיקה - כדי לעזור במאמץ הצה"לי להתמודדות עם נגיף הקורונה. 

הכפר הוא מתקן שהייה לחיילים ולאנשי קבע שנדבקו בנגיף. ומי עומד מאחוריו? עוד חיילים ואנשי קבע, שדואגים לכל פרט קטן שחבריהם המחלימים יכולים רק לחלום עליו: "זה כולל הכול, מלהביא להם שוקולדים קטנים שיהיו בחדרים, ועד לטיפול בכל תקלה ברגע שמגיעה תלונה". 

צילום: יחד למען החייל

סא"ל ירין אטדגי, מפקד מגמת החוגרים בבה"ד 6, החל לפקד על הפן הלוגיסטי בכפר המחלימים מאז התפרצות הנגיף. הוא מסביר את מורכבות האירוע: "יש לנו 350 חולים במתקן בכל רגע נתון, ביניהם דתיים וחילונים, קצינים וחיילים צעירים ללא פיקוד, טבעוניים וצליאקים - ואנחנו צריכים לדאוג לכולם".

"הסגל שלי עושה לבד את הכול", הוא מפרט, "הם פועלים מתוך תחושת שליחות והבנה של האירוע - שזה דבר לא מובן מאליו". 

"יש גם לא מעט אתגרים פיקודיים מול החיילים", הוא ממשיך, "הסגל מבין שהם בתהליך של החלמה - אבל צריך לזכור שאנחנו עדיין במסגרת צבאית, ויש נהלים שצריכים להקפיד עליהם". בנוסף, אותם מ"כים שאחראים על הלוגיסטיקה והמשמעת, דואגים גם לחינוך: "יש ערבי סרט והרצאות ב'זום', שמעבירה קצינת החינוך של הכפר - וזה רק חלק מתוכנית שלמה שנועדה לספק את החוויה הטובה ביותר לחולים".

ואם חשבתם שקשה מספיק לשרת בחום של אוגוסט, עוד לא ראיתם את המפקדים במתקן בפעולה. כל שיחה אישית עם חייל מלווה במיגון מלא, מכף רגל ועד ראש: "אנחנו משתדלים להיות בתוך כפר המחלימים כמה שיותר, כדי לראות בעיניים שלנו שהכול עובד כמו שצריך, ולקיים עם המבודדים שיחות פנים אל פנים".

גם סמל מרציאנו מעידה על חשיבות הקשר האישי עם השוהים בכפר. "אני יכולה לסיים לעבוד רק בשלוש לפנות בוקר, כדי להקשיב להם, ולתת מענה אישי לכל בעיה שיש להם", היא משתפת, "אנחנו עומדים במשמרות מחוץ לחדר האוכל, אחרי שהכנו להם את הארוחה ולפני שהם נכנסים, כדי להגיד להם צוהריים טובים ובתיאבון. בעיניי הם ממש מגיעים לכפר נופש".

הסיבה שסמל מרציאנו יודעת לספר על התנאים שבמתקן טוב יותר מכל אחד אחר, היא העובדה שהיא נמצאת שם 7/24: "אנחנו אוכלים את אותו האוכל, ישנים באותו סוג מיטות. אני נשארת בבסיס לפעמים יותר זמן מאשר הנדבקים עצמם". 

"בגלל ההנחיות החדשות אנחנו סוגרים 21 יום כל פעם", היא מציינת. "חיילים באים אליי ואומרים לי - 'את לא מבינה איך אנחנו מרגישים', ואני מסבירה שאומנם אני לא חולה, אבל אני פה איתם מכל הבחינות".

והיא לא רק מדברת, אלא גם עושה לא מעט: "אנחנו דואגים לפנק אותם בכל דרך אפשרית - מערכות היגיינה של מועדון 'יותר' בחדרים, ועד לתרופות שאנחנו נוסעים להביא גם באמצע הלילה".

"בסופו של דבר, אנחנו בגיל שלהם", היא מסבירה, "יש עכשיו שתי חולות מהפלוגה המקבילה שלנו, ועוד לא מעט שאני מכירה מהבית - וזאת הסיבה שהיחס הוא כל כך מתחשב, כי אנחנו באמת מבינים אותם".

הכפר אמנם מתוחזק, ומטפל בכל מי שצריך, אך העבודה לא נגמרת שם. "אנחנו מוכנים לכל תרחיש", מחדד סא"ל אטדגי, "יש לנו צוות מבה"ד 20 שהקים כפר מחלימים נוסף באולגה, והוא יהיה מוכן להיפתח ברגע שנידרש לכך".