הרגע בו החליט הילד שגדל בסנט-פטרסבורג - להפוך לקצין רפואה בגבעתי

עד גיל 12, מ' לא ייחס חשיבות מיוחדת להיותו יהודי. "לא חשבתי על זה בכלל", מודה הקצין שבקרוב ייכנס לתפקיד קרפ"ג ב' בגדוד שקד, "כן חגגנו חגים אצל סבא וסבתא, אבל לא הרגשנו שונים. רק אחרי שסבא שלי עלה לישראל וביקרנו אותו, התחילו השאלות במסדרונות ובכיתה".

הוא גדל בסנט פטרסבורג שברוסיה, עיר עם כמעט 6 מיליון תושבים - יותר ממחצית ממדינת ישראל. הוא ואחיו היו היהודים היחידים בבית הספר שלהם. באזור שלהם, לא תמיד אפשר היה לדבר על מוצאים או תרבויות שונות מהמקובל.

מ' בילדותו ברוסיה

אלו דברים שקשה להסביר למישהו שלא גדל בחו"ל, והם גם אחת הסיבות שכבר בביקור הראשון שלו, לפני קרוב לשני עשורים, התאהב בארץ. "חיכיתי להשלים את לימודי הרפואה לפני העלייה", הוא מספר, "רק כשהתחלתי לעבוד כמתמחה צעיר במיון בבית חולים מקומי, גם בתקופת הקורונה, הבנתי שאין זמן לחכות". 

משם, הוא נרשם לתוכנית שעוזרת לעולים חדשים במעבר והקליטה. ארבעה חודשים לתוכה, פרצה המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה: "זה היה קשה כי חלק גדול מהמשפחה שלי הייתה מעבר לגבול, ופשוט לא הבנו מה קורה. גם חשבונות הבנק נחסמו והופעלו סנקציות שסיבכו את הכול. זו בעצם הייתה הוכחה עמוקה לזה שכבר אין לנו מקום בטוח להיות בו".

החיים כאן בהחלט היו שונים ממה שהכיר. "יותר קר שם", הוא צוחק, "גם מבחינת האנשים והתרבות. והשפות מן הסתם אחרות". ולמרות שכבר היה בעל הכשרה מקצועית, סרן ד"ר מ' החליט להשתלב במערכת הרפואה הישראלית מההתחלה, ולעשות סטאז' (התמחות מקצועית) בבית החולים סורוקה.

ואז הגיע 7.10. באותו בוקר נשמע פיצוץ בבניין בו הוא גר. "החשמל הושבת, וכשירדתי במדרגות ראיתי רסיס גדול מול הרגליים שלי", הוא משתף, "מהר נסעתי לבית החולים לפי חלוקת הצוותים בשעת חירום, והוצבתי במיון ילדים. שם באמת הבנתי שאני רוצה לשרת בצבא ההגנה לישראל".

הרסיס ב-7.10

ההחלטה הזו הובילה לדרך לא מובנת מאליה, שכללה מציאת אנשי קשר שיהיו פנויים לסייע לו לעלות על מדים, תוך כדי גיוס המילואים הנרחב. "זה היה ממש מוזר להתגייס בגיל 28, הכי מוזרה הייתה כנראה הטירונות, כי הייתי מבוגר מרוב המפקדות בעשור", הוא מוסיף, "בתפקיד הראשון בבא"ח 89 (בית הספר לקומנדו), טיפלתי בכמעט שישה מחזורים של לוחמים. היו כמובן דברים שדרשו הסתגלות - בימים הראשונים בכלל לא הכרתי מילים כמו לו"ז (לוח זמנים) וחפ"ק (חדר פיקוד קדמי)".

גם העבודה עצמה הייתה חדשה עבורו, כמי שהכיר רפואה רגילה ולא התנסה בצד המבצעי. "בבית החולים, אני רק רופא, בצבא - גם קצין. החיילים שמגיעים אליי לא תמיד צריכים סיוע מקצועי בלבד, יש כאלו שבאים פשוט כדי שמישהו יקשיב להם ויתן להם איזושהי יד". 

"היה חייל אחד, גם הוא עולה חדש, שהתחיל לצלוע בהכשרה", הוא נזכר, "הוא היה במסלול ליחידה מיוחדת ומלא במוטיבציה, לכן  לא התלונן, וכל העניין נשאר קצת מתחת לרדאר. אבל אני זיהיתי את זה מהצד, שלחתי אותו לצילום, ושם גילינו שיש לו שבר מאמץ. חוץ מפיזיותרפיה, הוא היה צריך גם מישהו שיסביר לו איך הדברים עובדים, ובעיקר שזו לא אשמתו".

מ' בסיום הטקס

בשלישי האחרון, סרן ד"ר מ' השלים יחד עם עשרות מחבריו למסלול קורס קציני רפואה במילואים, שהכשיר אותו לקראת התפקיד הבא - קרפ"ג (קצין רפואה גדודי) שקד של גבעתי. "המפקד שלנו הגיע עם הרבה ניסיון מהמלחמה", הוא מציין, "והיה מטורף לשמוע את הסיפורים שלו מה-7.10, ומאוחר יותר בתור קרפ"ג וקרפ"ח בעזה. לצד כל החוויות, הוא ידע גם לתת דגשים מתאימים למה שקורה בשטח, להכווין אותנו במה להתמקד ואיך להתנהל". 

הרבה מהתכנים עסקו גם במבנה הפיקודי של הגדודים והחטיבות, נהלי קרב, תרגילי רפואה מבצעית ופינויים מוסקים. "באופן כללי, צוותי רפואה שיודעים לעשות דברים כאלו נדירים מאוד", הוא מבהיר, "אבל בצבא זה קורה כל הזמן".

בנקודת הציון הזו, חשוב לו להביע הערכה כלפי הלוחמים והלוחמות שהוא רגיל לראות יום-יום, וגם לפנות לכאלו שנמצאים במקום דומה לשלו: "אני מעריך אותם מאוד, בזכותם יש לנו בית שאנשים כמוני יכולים לעלות אליו. ולרופאים אחרים, במיוחד אלו שאולי לא לגמרי מסופקים מתהליך הקליטה שלהם, אני תמיד אומר שיחשבו גם בכיוון של הצבא. בסוף, זה חלק גדול מהתרבות שלנו, מהסלנג והבדיחות והאנשים, והתפקיד כאן באמת עזר לי להרגיש ישראלי".