הרופאה המסווגת בצה״ל לוקחת אותנו לסיור במחלקת הקורונה

מחלקות הקורונה בבתי החולים ברחבי הארץ מדווחות בימים האחרונים על יותר חולים במצב קשה בעקבות הנגיף. הצוותים הרפואיים עובדים מסביב לשעון כדי להעניק את הטיפול המרבי, כשהעומס הולך וגדל. בדיוק מהסיבה הזו, לפני 3 חודשים יצא צה״ל, בהובלת חיל הרפואה, למבצע ״שבט אחים״, אליו גויסו עשרות רופאים ורופאות בשירות קבע וחובשים וחובשות בשירות מילואים. 

אחת מהן, שהיא גם מהמסווגות ביותר, היא 81. היחידה הטכנולוגית, שכבר השתתפה בעבר במאבק להתמודדות עם הנגיף, כשסייעה לפתח מכונות הנשמה בעקבות החשש ממחסור בגל הראשון - שלחה למשימה את נ', רופאת אנשי הקבע של היחידה.

נ', שנקראה אל הדגל, משתפת בתחושות: "אם הייתה התלבטות? כמובן. אחרי דיווחים על רופאים שנדבקו בגל הראשון, וצפייה בתמונות של חליפות הענק, היה בי חשש אמיתי. אבל בתור קצינה, אני מחויבת לבצע את המשימה עד הסוף".

בסוף הגל השני של התפרצות הנגיף, עם ירידת התחלואה בארץ, עבודת המחלקה הצבאית הוקפאה והיא ושאר הרופאים במחלקת ״כתר צה״ל״ השתלבו במשמרות של המחלקות הקיימות ברמב״ם. אם כי רס"ן נ' לא דמיינה שתמצא את עצמה נכנסת שוב לחליפות הניילון - תוך שבועות בודדים, ולא תפשוט אותם לתקופה ארוכה: "התקשרו אליי בחמישי בערב, בתחילתו של הגל השלישי. בראשון בצהריים המחלקה כבר הגיעה לתפוסה מלאה".

ברגע אחד, השתנו חייה של רס"ן נ' מהקצה אל הקצה. במחלקות הקורונה גיל המטופלים עלה ביובל, האינטנסיביות זינקה באלפי מונים, והמשפט "עבודה מסביב לשעון" קיבל משמעות מדויקת מתמיד. גם המקרים איתם מתמודדת רס"ן נ' שונים בתכלית מתפקידה בשגרה: "זה מורכב במיוחד, מעבר לתנאים הפיזיים הקשים - החולים מנותקים מהמשפחות שלהם וגם הביקורים קצרים מאוד ומדודים".

את הסיפורים הקשים שהיא חווה במחלקה הפנימית, היא גם לוקחת הביתה. כששואלים אותה על רגע אחד שחקוק לה בזיכרון - היא צריכה לעצור שנייה ולבחור אחד מיני רבים: "היה לנו חולה שאמא שלו מאושפזת במחלקה הסמוכה, וכדי לא להדאיג אותה הוא לא סיפר לה כלל על האשפוז שלו. אחרי כמה ימים מצבו התדרדר ובלית ברירה אנחנו היינו אלה שצריכים לבשר לה את הבשורה הקשה".

רגע נוסף פגש את רס"ן נ' בתפקידה הראשון - כאם לשלושה ילדים קטנים: "לפני כמה ימים הגיעה אלינו יולדת יומיים לאחר הלידה, ובשביל להגן על התינוק נאלצנו להפריד בינו לבין אמו. זו תחושה של מציאות בלתי אפשרית - להפריד ילד מאמא שלו? דווקא ברגעים שאמורים להיות השמחים ביותר?"

"החלק שהכי צובט את הלב בכל זה הוא כמה שזה מיותר", היא מציינת בכאב. "בתוך שגרת היום יום של של האנשים, הם מכירים את החולים הקלים, אלו עם התסמינים הפשוטים לכאורה. אלינו מגיעים החולים הקשים - ולצערי גם הנפטרים. רק כאן אתה מבין כמה המצב לא הגיוני", היא משתפת. 

״זה מתחיל מהדברים הקטנים ביותר״,היא מוסיפה, ״אתה שומע מחולה קשה על סיפור ההדבקה שלו, רגע לפני או אחרי החיסון - והאכזבה הגדולה שיש בעיניו. השאננות גדולה, ורק בסיור במחלקה אתה רואה את הקורבנות".

ובנוכחות הכאב והקושי הגדול, דבר אחד טוב קרה לה בעקבות התפקיד החדש - בעלה של נ', רופא בכיר, גם הוא ברמב"ם, מהווה בתוך השגרה העמוסה נקודת שפיות ורוגע אחת קבועה, בכל יום בהפסקת הצהריים. "בתפקידי ב-81 הייתי צריכה לנסוע כמה שעות כדי לפגוש את בעלי באמצע היום, היום אנחנו מצליחים לפעמים למצוא זמן לשבת לארוחת צהריים זריזה יחד", היא מספרת בחיוך.

לקראת סיום, אני שואל את רס"ן נ' אם היא רואה את האור בקצה המנהרה בעקבות מבצע החיסונים. "אנחנו עובדים קשה, כשאנחנו רואים את מספר המאומתים היום - אנחנו יודעים שבעוד שבועיים נצטרך לפתוח עוד מחלקה״, היא משיבה ומבקשת לסיים באופטימיות: ״ועם זאת, אנחנו מצליחים לראות סדק קטן של תקווה, שמבצע החיסונים יצליח למגר את הנגיף לאט לאט - ובעתיד נוכל להוריד את חליפות המיגון".