הנער מרשימת שינדלר שהפך לקצין בצה"ל

נחום מנור (מונדור) נולד בקראקוב שבפולין בשנת 1923 ועלה ארצה עם משפחתו זמן קצר לאחר הולדתו. כשהיה בן 5, חזרה המשפחה לקראקוב, שם גדל נחום יחד שלושת אחיו לאבא רואה חשבון ואמא עקרת בית. "השתלבתי טוב בקראקוב. למדתי מהר פולנית וכשבגרתי הלכתי לבית הספר ולגימנסיה העברית שבעיר ואף הדרכתי בצופים העבריים שבשכונה". מספר נחום.

"בשנת 1939, כשפרצה המלחמה, גויסתי לזמן קצר לצבא הפולני ואחרי שבועיים נכלאתי בגטו. לאחר התקופה בגטו הועברתי למחנות ריכוז שונים ועברתי את כל מסלול ההשפלות, הרדיפות והעינויים האפשריים. נשלחתי עם אחותי הגדולה ואחי הקטן למחנה פלשוב שליד קראקוב, הוריי ואחותי הקטנה נלקחו בטרנספורט ומאז אבדו עקבותיהם".

ב-1944 הועבר נחום לבדו למחנה הקטן ליד בית החרושת "אמיליה", בית החרושת ליד מפעלו של אוסקר שינדלר. "שם הכרתי את אשתי לעתיד, גניה", הוא מציין.

"בנובמבר של אותה השנה הועברנו למחנה אחר בצ'כיה, המחנה המופיע בסרט 'רשימת שינדלר'. שינדלר לקח את כולנו תחת חסותו וכך למעשה נשארתי היחיד בחיים מתוך משפחה של שישה נפשות. היה לי מזל נדיר", מדגיש נחום.

המלחמה נגמרה ונחום מצא את עצמו, ללא גניה, במחנות העקורים של הפלמ"ח בכל רחבי אירופה. הפעם הבאה בה נחום וגניה ייפגשו תהיה חמש שנים לאחר מכן - בארץ ישראל.

בשנת 1946, כאשר הגיע למחנה העקורים בבלגיה, הכריזו במסדר הבוקר: "על דוברי עברית ויודעי חשמל להתייצב במזכירות". נחום וארבעה מחבריו נשלחו לצרפת מטעם "ההגנה" מבלי לדעת תחילה לשם מה. מאוחר יותר התברר להם כי משימתם היא הפעלת תחנות אלחוט בחוף ובספינות ההפעלה.

"ההכשרה בארץ בתנאי מחתרת וסודיות הייתה קשה ומסובכת, ולכן הוכשרנו בקורס מיוחד של ה"גדעונים" במרסיי. כל נושא הקשר האלחוטי היה באותה תקופה אחד הנושאים הסודיים ביותר עד כדי כך שכמעט ואין שום אזכור לקורס שלנו ולבוגריו", אומר נחום.

"עם תחילת הלימודים, נוצרה בינינו אווירה ארץ ישראלית, שנתנה לכולנו הרגשה נעימה וטובה. קבלנו סדרה של הרצאות בנושאי תולדות הציונות, ידיעת הארץ, תורת החשמל ואף אימוני ספורט שונים. עברנו שינוי מחשבתי עצום: מאנשים רדופים שחיים בפחד וחרדה, הפכנו לאנשי המוסד מטעם ארץ ישראל ואף הושבענו בטקס לילי מרשים כחברים ב"הגנה" לכל דבר ועניין", הוא נזכר בגאווה.

"כעבור ארבעה חודשים הסתיים הקורס ונשלחנו למשימות שונות: סיוע בהתארגנות לקראת ההפלגה במחנות העולים, הקמת מחנות חדשים, הפעלת תחנת אלחוט מקומיות ובעיקר- עלייה על הספינות לשם הפעלת קשר בעת ההפלגה ארצה".

באפריל 1947 עלה על סיפון אניית המעפילים "טרייד ווינדס" בדרך לאיטליה. "במשך שני לילות העלינו את המעפילים העולים ארצה בשתי נקודות שונות. קשרנו את החבלים לחוף ופתאום החלו להופיע מתוך האפלה סירות גומי מלאות באנשים עייפים, חיוורים ומפוחדים. התרגשתי עד מאוד: רק לפני רגע הייתי אחד מהם והנה ניתנה לי הזכות ליטול חלק בהצלתם ובהובלתם ארצה".

"התרגשותי גברה עוד כשפגשתי על הסיפון ידיד נעורים שחלקתי איתו כל פרוסת לחם בגטו ועכשיו ישבנו על סיפון האנייה וחלקנו בקבוק ויסקי", הוא נזכר.

"הפלגנו לצפון מזרח הים התיכון לאורך חופי טורקיה ולבנון על מנת לא לעודד את חשדם של המצרים אך התכנית נכשלה והתגלינו על ידי מטוסי סיור של הבריטים". אנשי הספינה, יחד עם נחום, היו ערוכים לתרחיש ושלפו צי סירות הצלה, אשר התנגשו במשחתת הבריטית וגרמו לה לנזק לא קטן.

"ממש ברגעים האחרונים קלטתי מברק ופענחתי במרץ את תוכנו: 'ברכת הישוב העברי למעפיל האלמוני המפלס את דרכו ארצה!' - זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי. עמדנו עם דמעות בעיניים ושרנו את התקווה אל מול חופי המולדת".

בעוד הבריטים משתלטים על הספינה נחום ואנשי הספינה הסתתרו בסיפון ויצאו לנמל חיפה בלבוש של עובדי נמל. "כשהגעתי לארץ, שירתי כקצין אלחוט והייתי קצין האלחוט השלישי במדינת ישראל. כשהיחסים הדיפלומטים בין ישראל לפולין התאחדו מחדש, לאחר חמש שנים ולמעלה מיותר ממאה מכתבים, עלתה אשתי גניה לארץ ישראל ונולדו לנו ילדינו עודד ותמר".

"כיום, לאחר 25 שנה בתור מנהל טכני בתעשייה הישראלית וזוכה פרס ״קפלן״ על הישגים אני מסתכל על כל הדרך שעברה, גאה ושמח שהגעתי לאן שהגעתי", הוא מסכם בהתרגשות.

מימין לשמאל: האלוף שלמה ענבר, יו"ר עמותת חיל הקשר והתקשוב, נחום, אשתו, בנו, וקצין הקשר הראשי, תא"ל נתי כהן