טקס ההתייחדות השנתי עם חללי חיל הקשר והתקשוב

אמש התקיים טקס ההתייחדות השנתי עם חללי חיל הקשר והתקשוב במעמד ראש אגף התקשוב וההגנה בסייבר אלוף ליאור כרמלי ובראשות קשר"ר תא"ל יריב ניר. מתוך דבר המשפחות, אותו נשא אלי דבי, אחיו של צדוק דבי ז"ל: "משפחות יקרות, הורים, אחים, אלמנות ויתומים, מפקדים אורחים יקרים. "אני מברככם בשם המשפחות השכולות אך אני כאן בזכות אחי צדוק ז"ל שנהרג ברמת הגולן ב1978. וכך כתבתי לאחי צדוק: 'הייתי בן 17 כשזה קרה, שיחקתי במגרש המשחקים ונכנסתי למקלחת, אמא הייתה במטבח מכינה מאכלי שבת ואבא עדיין בעבודה. שמעתי צלצול בדלת, חשבתי שאבא חזר מהעבודה, הקשבתי, אמא פתחה את הדלת, שמעתי זעקה: "מה קרה?". נשארתי המום לשמע הזעקה מחשש שאולי קרה לאבא משהו. אמא החלה בזעקות ויללות, פתחתי את דלת המקלחת וראיתי עשרות אנשי צבא, שכנים וחברים. יצאה לי צעקה "אמא!" כששיערות גופי מצטמררות.
כשהבחנתי באבא ובכל ההמולה שהייתה בבית, הבנתי שאחי היחיד, צדוק, לא יחזור שוב'.

"ניגשו אלי שכנים וביקשו שאתלבש ואצא: בעודי מתלבש אני שומע את זעקות אימי "צדוק, למה, למה?". "איפה אתה?", "אני רוצה לנשק אותך", "עמי, למה לקחת אותו עמי?" עמי הוא אח של אימי שנפל בהיתקלות מחבלים ביריחו ב1968. אבא הוסיף מהצד: "זהו אילנה אין לנו צדוק. צדוק הלך, גמרנו".
היום אני קורא מכתבי זה אחרי 41 שנים מהיום שבו כתבתי אותו ולא הצלחתי לקרוא אותו בשנית".

"צדוק אחי, השארת אותי לבד עם אבא ואמא שמאוד אהבו אותך. לקחת ממני את ילדותי, את הנפש השמחה שהייתה לי, לקחת אותי איתך. היית לי אח, אך גם חבר, ישנו יחד באותו החדר, רבנו יחד ותכננו קטעים על ההורים. יום שישי, אבא עושה קידוש, הכיסא שלך ריק, ואבא מסתכל ובוכה, מסתכל ובוכה, אפילו פיסת חלה משאיר לך, אולי תחזור. מה אני עושה עכשיו, ילד בן 17 לפני צבא, הפכתי מילד שובב של הורי לשומר שלהם".

"צדוק, סלח לי! לא בכיתי שנים, לא יכולתי, הייתי צריך להיות חזק בשביל ההורים, כך ציפו ממני. שכחתי את עצמי, שכחתי שלקחת איתך חלק ממני. אתה מבין צדוק, שעכשיו אחרי 41 שנים אני בוכה. אתה יודע, צדוק, כשהלכת היית בן 21, אבל נשארת בגיל הזה ואני גדלת, התחתנתי עם דליה ויש לי שלושה ילדים מקסימים, מור שהתחתנה ובדרך להביא ילד לעולם, אוראל וליאל, שעכשיו מצליחים בצבא. ליאל אף משרתת כמש"קית נפגעים במחלקת נפגעים וקיבלה השבוע הצטיינות, אבל אין לי אותך, אין לי אח אמיתי. לילדים שלי לעולם לא יהיה דוד, הם רואים את תמונתך אצל אמא, מכירים את הדוד בתמונה".

איבדתי אותך, אבל קיבלתי בזכותך משפחה חדשה, משפחת תקשוב ששם שירתת בבסיס ברמת הגולן. צדוק, איך לא תהיה לידי בחתונה של הילדים שלי? חסר לי כל השנים לדבר איתך ואני מדבר רק עליך. אולי תחזור צדוק ואפסיק להיות אח שכול? אולי תחזור צדוק...
"משפחת תקשוב היקרה, אני גאה להיות חלק מכם, אתם עושים ימים כלילות לטפח את חיילי האגף ואת מפקדי האגף אך לעולם לא שכחתם את חללי החיל ואת הנצחתם באופן בלתי נפרד ממנו. אנו ההורים, האלמנות, היתומים והאחים, מצדיעים לכם מפקדי האגף, בכאב ובצער האובדן אך גם בגאווה גדולה". אגף התקשוב וההגנה בסייבר מוקיר את זכר החללים ומצדיע למשפחות השכולות.