"לכל אדם יש את הסיפור שמשפיע עליו להמשך חייו - מבחינתי זה הסיפור של עובד"

אין הרבה משרתות בצה"ל שקמות בבוקר, עונות לשיחת הטלפון שלי ומספרות שהן בדרך ליחידת אגוז לישיבות, ומיד לאחר מכן נוסעות לטקס סיום המסלול של "דובדבן". למעשה, יש בחורה אחת כזאת, והיא קצינת החינוך של עוצבת הקומנדו - המאגדת תחתיה את יחידות העילית של זרוע היבשה - אגוז, מגלן ודובדבן.

סרן נ' יוצאת בכל יום ראשון בבוקר, מבית שנושא עבורה משמעות מיוחדת, זיכרונות וסיפורי ילדות שליוו אותה עד למקום בו היא נמצאת היום. כשהיא עולה על מדי א' עם כומתה אדומה בכותפת, ונוסעת לעבר הבסיס שבו הלו"ז הראשון שלה, הדמויות שעומדות מאחורי הקלעים הן סבא שלה, גדעון, ואחיו, עובד לדיז'ינסקי ז"ל, שנפל ב-01.11.1956, כ"ז בחשוון התשי"ז.

"הבית שלנו במושב הוא בדיוק אותו בית בו המשפחה של סבא שלי גדלה", היא מתארת, "אני והאחים שלי נחשבים לדור רביעי במשפחה ומעולם לא עזבנו את האדמה הזו". המשפחה מאז ומתמיד היוותה קו מנחה בחיים של סרן נ', וכך עד היום.

נ' בסיום השלמת הקצונה עם סבה, גדעון לדיז'ינסקי

"מעולם לא פגשתי את עובד, אבל בעקבות הסיפורים הרבים ששמעתי הוא זכור אצלי בתור דמות הירואית", היא מספרת. "הוא אחד משני החיילים היחידים בצה"ל שאי פעם קיבלו שני עיטורי עוז. הראשון על הפשיטה שהשתתף בה ליד הכנרת בשנת 1955 - הכוח נתקל בגדר שלא הצליחו לפוצץ, ועובד זחל לעברם תחת אש כדי שיוכלו להשתלט על המוצב". לאחר המבצע, הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל שהומר לימים בעיטור העוז.

גדעון ועובד לדיז'ינסקי

מאוחר יותר, במבצע קדש, שימש סגן לדיז'ינסקי כמ"פ בגדוד "אפעה" (890) והוביל מחלקה מפלוגתו בהתקפת לילה. כשהגיעו, עובד הטיל רימון לפתחה של עמדה מצרית, אבל מכיוון שהאויב אטם את הפתחים לכוכים, הרימון נפל בחזרה לעברו ולעבר חייליו. באינסטינקט מיידי, הצמיד את החייל הקרוב אליו לסלע והגן עליו בגופו - עובד ספג את רסיסי הרימון שהתפוצץ. "אחרי הפגיעה", סרן נ' מצטטת מהסיפור של סבא שלה, "הוא אמר שהוא מרגיש בסדר והתעקש להמשיך ללכת - עד שנפל מפצעיו".

על מעשה הגבורה, קיבל עובד ז"ל את עיטור העוז השני שלו, ובכך הפך לחייל השני בצה"ל עד היום שקיבל שניים מהעיטור הייחודי, אחרי הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק ז"ל. "מעולם לא יצא לי לפגוש את אותו חייל שהוא הציל, אבל סבא שלי מספר שהוא אמר - 'יוצא לי לחשוב על עובד כל פעם שאני עוזר למישהו אחר'. זהו המסר אותו אני שואפת להעביר הלאה בתור קצינת חינוך".

עובד לדיז'ינסקי ז"ל 

הגשר בין העבר להווה, עבור סרן נ', הוא סבא שלה, גדעון לדיז'ינסקי, אחיו של עובד. "סבא שלי הוא האדם הכי מיוחד שאני מכירה", היא אומרת בגאווה, "כשהייתי קטנה נהניתי לשמוע ממנו את סיפורי ההיסטוריה ומורשת קרב, זכור לי שהוא היה מדבר על אחיו הגדול כמו גיבור, כמו על מקור השראה".

הסיפור המשפחתי של סרן נ' ליווה אותה גם כשיצאה לקצונה: "בבה"ד 1 עושים עבודה שנקראת "אדם תבנית נוף מולדתו", שבה צריך לכתוב על מקום מסוים בארץ ולמה הוא עיצב את מי שאתה היום. בחרתי את אנדרטת הצנחנים מול בסיס תל נוף, היא נבנתה על ידי סבא רבא שלי אחרי שעובד נפל, מתוך אמונה שלמקום הזה מגיע לקבל את המעמד הראוי לו".

אנדרטת הצנחנים, סמוך לבסיס תל נוף

למרות הערך המוסף שהסיפור של עובד הותיר בשירות שלה, סרן נ' מודה כי לא יצא לה לספר אותו במסגרת התפקיד: "בסופו של דבר, הוא זה שקפץ על הרימון - ולא אני. מה שאני כן יכולה לעשות זה להחיל על עצמי זה את הערכים בבית שלנו, שהונחלו שם בזכותו - הנתינה, לראות כל הזמן את האחר. סבא שלי סיפר על מקרה שבו הפלוגה של עובד השתתפה בפעולת תגמול שבה נפצע חייל ירדני - ועובד הגיע וביקר אותו בבית החולים. זו דמות שאי אפשר שלא להעריך ולקחת ממנה משהו איתך לדרך".

לאחר ההשלמה החילית שלה, נ' שובצה כקצינת החינוך של מל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה) והמרכזים השותפים, בתפקיד הבא, שירתה למשך שנה כסגנית קצינת חינוך פיקוד הדרום, במשך חצי שנה מתוכה הייתה ממלאת מקום, ובתפקידה השלישי כקצינה הגיעה לתפקיד הנוכחי.

נ' וגדעון לדיז'ינסקי כשקיבלה את דרגת הסרן

"כששמעתי על התקן בעוצבת הקומנדו החלטתי שאני רוצה להגיע לשם. אני יכולה להגיד שהיחידות שלי מאוד חינוכיות, ערכים זו השפה היומיומית של הלוחמים והם מתייחסים לתחום ביראת קודש. אני פה לעזור להם לממש - בין אם זה ערבי יחידה, תכנים שהם רוצים להעביר, הרצאות מיוחדות שאנחנו רוצים להביא - הכל על השולחן מבחינתי".

רגע לפני שאנחנו מסיימות, סרן נ' מדגישה: "תחום החינוך שאני עוסקת בו היום, המורשת וידיעת הארץ הורגשו בביתי מאז ומתמיד. אני מסתכלת על דברים בראייה קצת שונה עכשיו - לכל בן אדם יש את הסיפור שלו והוא מעצב אותו ומשפיע עליו להמשך חייו, מבחינתי זה הסיפור של עובד״.