המפקדת המחלקתית שוויתרה על לימודי הרפואה - ועלתה לארץ כדי להתגייס

המסע של רב"ט מריאנה קפלטי מארגנטינה התחיל כשהייתה בת 15 בלבד. היא הגיעה לטיול משפחתי עם הוריה בישראל, והביקור הזה שינה את הכל: "פשוט הרגשתי שאני בבית - אי אפשר לתאר את זה במילים". לאחר שחזרה למולדתה, היא כבר ידעה שהיא עוד הולכת להגיע לכאן שוב, ושזה רק עניין של זמן. תוך כמה שנים, היא התחילה את תהליך העלייה: "חשבתי שכדאי שאסיים את התיכון ואז אעלה ארצה, אבל החיים התגלגלו אחרת, והתחלתי ללמוד".

‎לפני כשנתיים, כשהייתה בת 22, סטודנטית לרפואה בשנה השנייה, היא הגשימה את החלום, ועלתה ארצה. זמן קצר לאחר מכן היא התגייסה, התחילה את השירות שלה במחו"ה אלון, יצאה לקורס מ"כים במגל, ובהמשך חזרה כמפקדת מחלקתית על חניכים שעד לא מזמן, הייתה בדיוק במקום שלהם.

 "הבנתי שאני רוצה להיות ישראלית, ושבלי להתגייס לא באמת אוכל להרגיש חלק מהחברה", היא מסבירה, "עבדתי שנה כדי שאוכל להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, הגעתי לפה בלי ידע בשפה ובלי חברים". 

‎הוריה חשבו שמדובר ב"שיגעון" זמני שיעבור - אבל עם הזמן הרצון רק התחזק, והם הבינו את הכמיהה לעלות לארץ ולהתגייס: "ברור שזה קשה להם - אני בת יחידה, אבל הבנתי שאין דבר חשוב יותר להורים מאשר לראות את הבת שלהם מאושרת".

‎"הרגשתי שאני יכולה לעשות משהו גדול"

‎עם גיוסה, קפלטי הגיעה לבסיס מחו"ה אלון: "היה לי מוזר, פתאום פגשתי אנשים שבחיים לא חשבתי שאכיר, ממדינות שלא ידעתי שקיימות אפילו. זה באמת היה מדהים".

‎"היינו צוות של עשר חיילות, והיו לנו שלוש מפקדות שרק רצו לעזור לנו עם כל בעיה שהיא - ת"ש, רפואה, נושאים אישיים, תמיד היה לנו למי לפנות וזה כל כך עזר". לאחר הטירונות וקורס העברית, הגיע הרגע המכריע - בו רב"ט קפלטי תתבשר היכן תשובץ ותבלה את המשך שירותה הצבאי. "היינו בפלוגה 150 בנות, וכולנו רצינו לצאת לפיקוד", היא מסבירה.

‎כששובצה במחו״ה אלון בסיום קורס מ״כים, היא לא הצליחה להסתיר את התרגשותה. "לא האמנתי. זה היה פשוט מטורף", מספרת רב"ט קפלטי, "הרגשתי פתאום שאני יכולה לעשות משהו גדול. הבנתי שעכשיו מתחילה העבודה הקשה, אני הולכת להיות מפקדת".

"העברית היא לא מגבלה וחשוב לזכור את זה"

‎"כיום אני מפקדת על מחלקת עולות חדשות, כל אחת מהן באה עם השפה והתרבות שלה, ובגלל זה קצת קשה שידברו ביניהן. המטרה הגדולה, היא שהן יבינו אחת את השניה, ושילמדו זו עם זו", מספרת רב"ט קלפטי. "היום שלנו מתחיל יחד בדרך כלל ב-5:40 בבוקר, החיילות עושות מסדר ולאחר מכן אני מעבירה להן משהו שחשוב לי על תרבות ישראלית, היסטוריה או ציונות".

‎את קשיי השפה שחוות החיילות שלה היא מבינה ומכירה מקרוב. "אני יודעת להסביר להן מילים שהן לא מבינות, כי גם כשאני הגעתי לארץ לא הבנתי כלום, והמפקדים דאגו להסביר לי", היא משתפת. "החיילות באמת רואות בי כדוגמה למישהי שהגיעה מהמקום שלהן - והצליחה לסיים בתפקיד מרגש ומשמעותי. העברית היא לא מגבלה כלשהי, הן לא צריכות לפחד שבגלל עברית פחות טובה הן לא יקבלו תפקיד ראוי".

"אם אתם רוצים משהו מספיק - תחתרו להשיג אותו"

‎"אני מתרגשת מהרגעים הקטנים", מודה בחיוך רב"ט קפלטי, "כשאני מעבירה אימון גופני ובאה חיילת ואומרת לי: 'תודה המפקדת היה טוב' או אומרת לי שהשיעור היה מעניין - אני ממש מתלהבת ומרגישה חשובה".

‎בימים אלו רב"ט קפלטי נמצאת במיונים לקצונה. התהליך שלה אומנם עוד לא נגמר, אבל בכל זאת יש לה מסר להעביר למתגייסים החדשים, שרק מתחילים את המסע: "הדרך לא פשוטה וארוכה, אבל כל שנייה שווה את זה. גם ברגעים קשים, תמיד תחפשו את הדבר הטוב. כשמסתכלים על מה שטוב, קל יותר להתקדם הלאה. ואל תשכחו - אם אתם רוצים משהו מספיק, תחתרו להשיג אותו, תלכו לפי מה שאתם מאמינים ותלכו בדרך שייחודית שלכם".