סיפורה יוצא הדופן של אם שכולה שהפכה למודיעת נפגעים

"כמה דקות אחרי השעה 14:00, הדלקתי את הרדיו ושמעתי את השדרן מסכם: 'בסוף מהדורת חדשות עצובה זו'. דיווחו שם על האסון שקרה בערד בלילה הקודם, ועל שני נערים שנמצאו ירויים בוואדי קלט. זה הרגע שהבנתי שאהד נרצח".

יותר משני עשורים חלפו מאז 18 ביולי 1995, מאותו רגע שבו טוראי אהד בכרך ואורי שחור ז"ל עצרו לנוח ליד מפל בוואדי, ורחשי המים החרישו את רעש צעדיו של המחבל שסימן אותם כמטרה, מאותו טיול שממנו הם לא חזרו.

"אהד עבר את שרשרת החיול רק יומיים לפני כן", מספרת בלהה, אמו של טוראי בכרך ז"ל. "בגלל שהתגייס כבני"ש, היה לו מרווח של של מספר ימים בין יום החיול לגיוס עצמו, והוא רצה מאוד להספיק לעשות עוד טיול אחד אחרון לפני שהוא מתחיל טירונות".

"הוא היה בטוח שבגלל שיהיה לוחם לא יהיה לו זמן לטייל, והתחנן בפני החברים מהישיבה שיבואו איתו - ואף אחד לא יכל", היא נזכרת, "בסופו של דבר אורי, שריחם עליו, התקשר בלילה ואמר שיגיע".

"שמחתי מאוד כשאהד אמר שהם הולכים לוואדי קלט", משחזרת אמו, "באותו זמן נחל דרגות נראה מסוכן, אפשר היה ללכת בו לאיבוד או ליפול, וואדי קלט, שנמצא ממש מתחת ליישוב יהודי, היה מקום הרבה יותר בטוח".

"הפעם הראשונה שדפקתי בדלת"

"אומרים לי שזה נורא שגיליתי דרך הרדיו, אבל אני לא יודעת אם הייתי מעדיפה לקבל את הידיעה משלושה אנשים לבושי מדים, כמו מה שאני עושה", משתפת בלהה, שמתנדבת בשנים האחרונות כמודיעת נפגעים בצה"ל.

"לא אשכח את הפעם הראשונה שדפקתי בדלת", היא משחזרת, "זה היה במהלך 'צוק איתן'. הלכנו שלושה לובשי מדים, בחושך, לכיוון הבית שבדקתי קודם שבו נמצאת הדלת הנכונה. שמעתי עובר אורח נאנח, וקיבלתי צמרמורת. עוד רגע אני הולכת להפוך את החיים של המשפחה, כש'אושיט' להם את הגורל שכבר קיים".

"אנחנו אלה שמביאים את הבשורה הרעה", היא לא מתכחשת, "אבל גם אלה שמחבקים, שנמצאים שם כל הלילה ועד הבוקר, ובלוויה ולאורך השבעה. אנחנו יושבים איתם, כואבים איתם, הופכים להיות ידידי המשפחה, ובעיקר מנסים להפוך את הנורא הזה לקצת יותר אנושי".

בתום השבעה יוצאים המודיעים מהבית, ובמקומם נכנסים קצינת הנפגעים והעובדים הסוציאליים, שילוו מעתה את המשפחה. "אם אני פוגשת אחר כך את אחד מבני המשפחה השכולה ברחוב", מספרת בלהה, "לא אגיד לו שלום לפני שהוא יגיד לי. זכותם לשכוח אותנו".

לא משווים בין אסונות

לתפקיד, שנשמע קשה כל כך, בייחוד עבור אמא שכולה, הגיעה בלהה דווקא דרך קצינת הנפגעים שליוותה אותה. "אני מאוד עסוקה וממש לא חיפשתי להתנדב", מודה בלהה, שמתמרנת בין עבודה סוציאלית במרכז לאלימות במשפחה, לבין הקליניקה הפרטית שלה, ובנוסף לכל גם מרצה באוניברסיטת ירושלים, "אבל לפני כמה שנים הציעו לבת שלי לשרת במילואים כמודיעה. כששאלתי את קצינת הנפגעים שלנו איך נותנים למישהי צעירה כמוה תפקיד כזה, היא שאלה האם אני הייתי מוכנה לעשות את זה - ועניתי שכן".

על עצם היותה אם שכולה בעצמה, היא לא מספרת למשפחות. "האסון שלהם הוא האסון שלהם - בלי לעשות השוואה", היא מדגישה, "אני משתדלת להשאיר את הסיפור שלי בחוץ, להיות 'טאבולה ראסה'. אבל יש ניסיון אישי ויש מקצועי, ואני תמיד חושבת מה אני יכולה לתרום מעצמי".

גם בהכשרה ניסתה בלהה לשמור על כך בסוד, אך ללא הצלחה. "באמצע קורס מודיעי הנפגעים נודע למפקדת ענף הנפגעים על אהד", היא נזכרת, "והיא באה בתלונות על זה שלקחו אם שכולה לתפקיד. בסוף, כשהיא הגישה לי את תעודת הסיום, היא חיבקה אותי, ואני לחשתי לה באוזן: 'אל תדאגי לי'".

מסע המשך החיים

"אני חושבת שזה טוב שאני עושה את התפקיד הזה", היא משוכנעת, "זה להיות עם מישהו במקום הכי קשה, וזו נקודה שבה אני יכולה ממש לתת, נטו כזה, לעשות כמה שיותר טוב במצב הכל כך נורא הזה. יש בזה הרבה סיפוק בסוף. זה לא נותן לי משהו כאם שכולה", היא מבהירה, "זה נותן לי את מה שזה נותן גם לשאר המודיעים, רק שאני, לעומתם, אולי באה עם קצת יותר תקווה, כי אני יודעת שאפשר להמשיך". 

ואכן, אחרי האובדן של בנה בחרה בלהה להמשיך בחיים, עם תפנית קלה: היא הפסיקה את עבודת הדוקטורט עליה עבדה, והתפנתה להגשמת חלום ילדות - לימודי קולנוע. "שיניתי את נושא הדוקטורט שלי לסרטי זיכרון של הורים שכולים, וסרט הגמר שלי היה מסע אישי בעקבות הטיול האחרון של אהד", היא מספרת, "בהמשך גם התחלתי ללמד וידאו-תרפיה - יצירה קולנועית תוך התמודדות עם טראומה ושכול".

"אומרים לי שאני תמיד מגיעה לזה שאני אם שכולה, שזה מאוד נוכח בכל העשייה שלי", היא חולקת, "אני חושבת שמצאתי את הדרך שלי לעשות דברים שיביאו את אהד איתי קדימה, לקחת אותו להמשך החיים שלי - כשקיבלתי את הדוקטורט, הרגשתי שאהד עומד איתי - הוא לא הספיק לעשות תואר, אז עשינו ביחד, יצרנו סרט… יש המון אפשרויות למת להמשיך את החיים".

בעצרת הזיכרון האחרונה של חללי החיל הכללי, נבחרה בלהה לשאת דברים. "דיברתי על החיים ועל המוות, ויותר על החיים, ויותר על המשך החיים בטוב", היא משתפת, "יש הורים שיותר שקועים באבל אבל יש חוט קטן שאומר שאפשר להתמודד ולהמשיך".

"אמרתי שאני בוודאי לא צריכה לספר איך ברגע שמקבלים את ההודעה רוצים לא להאמין, להיכנס מתחת לשמיכה, ולקוות שהעסק יעבור בלעדינו", היא משחזרת, "אבל אחר כך ממשיכים. אפשר להתמודד עם השבר ולהישאר עם המת בעבר, או להעביר אותו את השבר, ולהמשיך את החיים אתו, להמשיך את הנוכחות שלו בעולם הזה. כל דרך נכונה, כל אחד יכול לנהוג כמו שהוא רוצה, אבל אני מזמינה כל אחד ואחת להצטרף אליי למסע של המשך החיים".