החיילת הבודדה מזימבבואה שבחרה להפוך ללוחמת חילוץ

כשפגשנו ביום הסידורים לחיילים בודדים את ג'קסון, או בשמה הפרטי עמית, וגילינו שהיא העבירה את 20 השנים האחרונות בזימבבואה, לא יכולנו שלא לשאול אותה כמה שאלות, כדי להבין מה הביא אותה לפה. ישבנו איתה לשיחה ושמענו על המעבר לישראל, ועל הדרך להפוך ללוחמת שמצילה חיים

01.03.20
נעמי סומר, מערכת את"צ

את עמית ג'קסון אנחנו פוגשים ביום הסידורים לחיילים בודדים, בדרכה להמיר את רישיון הנהיגה הבינלאומי שלה לרישיון ישראלי. אם בשגרה היא ניצבת מול אתגרים כמו בוחן מסלול, מסדרים ושיעורי נשק, היום האתגר שלה הוא אחר - לנהוג בצד ימין של הכביש, בניגוד לצד שמאל, כנהוג בארץ בה גדלה - זימבבואה.

"אני עדיין בטירונות", היא מגלה, והכומתה הירוקה 'מסגירה' אותה, "אבל עוד שבועיים אני מסיימת, וממשיכה להכשרת רובאי 07 כדי להיות לוחמת חילוץ. עוד חמישה חודשים זאת תהיה כומתה כתומה".

כדי להבין את הסיפור שלה, חייבים לחזור טיפה אחורה. כשהייתה רק בת חודשיים, הוריה של עמית החליטו לעזוב את ישראל ולעבור לזימבבואה. "זאת מדינה שונה לגמרי, קשה לתאר את ההבדל במילים - היא סמוכה לדרום אפריקה, והשפה המקומית נקראת שונה - אבל בגלל הקולוניזציה הבריטית הרבה מדברים אנגלית ונוהגים בצד השני של הכביש".

"אבא שלי, שהוא חקלאי, עבר לכאן למטרות עבודה, ובסוף ההורים שלי החליטו שנישאר כאן. יש לנו קרובי משפחה בישראל והייתי מבקרת כאן הרבה, ועדיין - ההורים שלי לא ציפו ממני שארצה לעלות, ובטח שלא להיות לוחמת". קצת לפניה, שתי אחיותיה הגדולות של עמית עלו גם הן לארץ והתגייסו - אחת כמדריכת כושר קרבי, והשנייה ללוחמה בגדוד קרקל.

עמית נזכרת ומתארת כי הפעם הראשונה בה חשבה להתגייס לצה"ל הייתה ב-2014, אחרי מבצע "צוק איתן": "הייתי בבית ספר בינלאומי והיה לאנשים הרבה מה להגיד על ישראל. זה לא משהו ספציפי על התרבות בזימבבואה, אבל בקהילה הבינלאומית - שמעתי הרבה דברים שלא אהבתי. תמיד הרגשתי שישראל היא סוג של בית בשבילי, למרות שלא גרתי פה הרבה".

"כשהחלטתי להתגייס פחדתי קצת לחזור לבית הספר, ופחדתי מה אנשים יגידו - אבל דווקא כשהגעתי פתאום הבנתי שלא אכפת לי, ושאני רוצה לעמוד על המקום שלי. אחת המחשבות שהצטרפו הייתה - אם אני אוהבת את ישראל, ורוצה לגור כאן בעתיד, למה שכולם יתגייסו ויתרמו מעצמם ורק אני לא אעשה כלום?", מתארת טוראי ג'קסון.

מה שהתחיל את הדרך באמת בעבור עמית, היא העצה שקיבלה מאמא שלה - ללכת למכינה קדם צבאית. "היא חשבה שזו תהיה הדרך הכי טובה בשבילי להכיר את הארץ, ומשם התחלתי לחשוב על גיוס. למרות כל מה ששמעתי על צה"ל לפני, מרגיש לי שרק עכשיו כשאני באמת פה, אני יודעת לומר באמת מה זה צבא". אחרי המכינה, התגייסה עמית יחד עם גרעין "צבר" של תנועת הצופים.

כששאלתי את עמית איך היחס של הסביבה שלה להיותה חיילת בודדה, היא לא יכלה שלא לחייך: "אנשים כל כך נחמדים ורואים שאכפת להם, כל שבוע מזמינים אותי לשבתות וחגים. אחד הרגעים שאני זוכרת הוא יום ההולדת שלי - עשו לי חגיגה בבסיס שלא יכולתי לדמיין - הם השיגו סרטון של ההורים שלי שאיחלו לי מזל טוב, אמא של אחת החברות הכינה לי עוגה, והרימו אותי על אלונקה - ברוח החטיבה".

ולמרות זאת, עמית מספרת גם על האתגרים. "קשה לפעמים להרגיש שאין לך בית אחד להיות בו, ויוצא שלפעמים מתרוצצים ממקום למקום, ובא לך פשוט את המקום שלך. ומעל הכל - כשכל כך הרבה אנשים שם בשבילך, חשוב להיות שם בשבילם, ולתת בחזרה כמה שאפשר".

השיחה שלנו נקטעת בטלפון מהמפקדת שלה, ששואלת אותה: "ג'קסון, מתקדם לך טוב שם?", מה שמזכיר לה שבזמנים כאלו, אחד המקומות הקרובים ביותר לבית, הוא הפלוגה. "כולם קוראים לי ג'קסון בצבא, עמית כבר לא קיימת", היא צוחקת, "אני חייבת לציין שבאמת כל המפקדים בגדוד שלי ובפלוגה שלי מאוד מודעים לכל היחס לחיילים הבודדים. רואים שאכפת להם, גם מבחינת הכרת הזכויות וגם בדאגה היום יומית שלהם".

את יום הסידורים, המאורגן על ידי יחידת מופת עבור החיילים הבודדים, בשיתוף "נפש בנפש" ו"יחד למען החייל", עמית מסיימת בגאווה גדולה - אחרי טסט, עם רישיון נהיגה ישראלי ביד. רגע לפני שהיא חזרה לבסיס, שאלתי אותה מה העצה הידידותית שלה למלש"בים שהיו במצב שלה, והחליטו לעלות לארץ: "הדבר הכי חשוב הוא, למרות כל העזרה מסביב - לדאוג לעצמכם. תשקיעו ותעמדו על מי שאתם ומה שאתם, על איפה ועם מי אתם רוצים להיות - בשביל זה אתם פה".