ישראל איבד את עינו ואת רגלו בשירות - אבל הוא לא מתכנן להשתחרר בקרוב

כששומעים את הסיפור הבלתי נתפס של סא״ל ישראל סימנטוב, כמעט קשה להאמין שכל האירועים האלו קרו לאדם אחד. גם אחרי ששכל את אחיו, איבד את רגלו ואת עינו  - הוא התעקש תמיד לחזור לצבא. לרגל יום ההוקרה לפצועי ונכי צה״ל, הוא מספר על רגע הפציעה, השיקום הארוך והמחשבות על הגיוס של 2 בניו לאותה חטיבה בדיוק

03.12.20
טליה פירון, מערכת את"צ

הקשר הארוך והמפותל של סא"ל ישראל סימנטוב עם הצבא מתחיל דווקא כשהיה ילד בן 5, אז איבד את אחיו הגדול שנפל במלחמת ששת הימים. "גדלתי לצד השכול", הוא משתף, "וכבר אז הבנתי שאני רוצה להיות לוחם".

כמו שחלם, ישראל התגייס, הפך למ"כ בגדוד "עורב" של הצנחנים ויצא לבה"ד 1. "לא ידעתי שלא אסיים את הקורס כקצין", הוא מגלה כמעט ארבעה עשורים אחרי, "ושחמישה ימים לפני סיומו, יפרצו הקרבות שיחזירו את כולנו ליחידות האם שלנו - לצפון". הוא עוצר לרגע ומחדד: "אני מדבר על מלחמת לבנון הראשונה". 

ישראל בזמן השירות הסדיר

"יום שישי, חצות", הוא לוקח אותי שבוע קדימה, אל ימי הלחימה בשטח האויב, "אחד הלוחמים שלנו ירד משיירת הג'יפים, שנסענו בה לעשות פעולה קצרה ופשוטה - באמת פשוטה. אבל הוא נכנס לשדה מוקשים נ"א (נגד אדם), וכל הגוף שלו התרומם באוויר מההדף".  

בלי לעצור לרגע, ישראל ממשיך לתאר את הרגעים הקשים. "לא ידענו במה מדובר, ושיערנו שאלה מטעני ציד", הוא מסביר את ההחלטה של כל הצוות ללכת בעקבות חברם, "אחד אחרי השני - המ"פ, הסמ"פ ואנחנו, עפנו באוויר. הרגשתי שאני נשרף מבפנים".

אחרי האירוע, בו נהרגו ארבעה חיילים וארבעה נוספים נפצעו, כולל הוא עצמו, ישראל התעורר בחלל ריק ולא מוכר. "שמעתי צעקות: 'איך קוראים לך?' גמגמתי את השם שלי והם שמחו נורא. חשבתי לעצמי: 'בעולם הבא מתרשמים מאוד מתשובות נכונות'", הוא משתף בכנות, ומרשה לעצמו גם לצחוק.

כמו שהבין מאוחר יותר, הצעקות הגיעו מהמנתחים שלו, שבדקו את הכרתו בחדר הניתוח בבית החולים רמב"ם -  זו הייתה תחילתו של תהליך שיקום שארך 6 שנים. ישראל איבד את רגלו, שבר את ידו בצורה בלתי הפיכה וספג נזק בזיכרון לטווח הקצר. הוא חשב שאיבד את הכול - עד שהמג"ד שלו לקח אותו לסיבוב בדיזנגוף.

"בשלב הזה אני עוד בקושי מסוגל ללכת צעד אחד", הוא משחזר, "והוא מראה לי אנשים יושבים בבתי קפה. אחרי כמה רגעים של בלבול, המג"ד אמר לי: 'אתה חייב לחזור לחיים כאלה. אתה לא יכול לתת לאויב להשבית אותך'. אחרי המשפט הזה, ידעתי שאני אחזור לצבא".

15 שנים לאחר שנפצע בקרב, עם פרוטזה ברגל, ישראל שב לצנחנים - הפעם כמ"פ. "באינתיפאדה השנייה איבדתי את העין הימנית שלי מפגיעה של קלע דוד בג'נין", הוא ממשיך בסיפור הבלתי נתפס  שלו - ומיד חוזר לדבר על עבודתו הצבאית, כאילו הפציעה הייתה רק עוד מהמורה קטנה בדרך. 

אנחנו שוב קופצים כמה שנים קדימה, אבל לא אל שדה הקרב - אלא לכנס הצנחנים השנתי, בהשתתפות הרמטכ"ל דאז, שאול מופז. ישראל נאם ושיתף את הקהל בסיפורו האישי, כפי שכבר התרגל לעשות במקומות ובאירועים שונים, כשמופז שאל אותו אם משהו חסר לו, ברצון לעזור, והוא ענה ללא היסוס: "לא, אבל אני רוצה שוב לחזור לצה"ל".

הצנחן האגדי עלה על מדים פעם נוספת, אך החליט לא לחזור לשירות קרבי, אלא לעשות משהו מאוד שונה - וחשוב לא פחות: "מאז אני משרת כקצין הסברה בחיל החינוך, ומעביר את הסיפור שלי ואת הערכים שלי הלאה לדור הבא. בין אם זה תלמידי תיכון, לוחמים או צוערים בקק"ץ קרבי".

בזמן שעבר מימיו כלוחם, שני בניו הספיקו להתגייס לצנחנים, והבכור אפילו הפך למ"פ. כנשאל אם לא פחד שהילדים שלו ישרתו כלוחמים, אחרי כל מה שעבר, הוא מודה שכבר ענה את אותה תשובה פעמים רבות: "יש סיכון בכל יציאה מהבית, אז אם אתה כבר מסתכן - שווה לתרום את מה שאתה יכול למדינה שלך. אני הייתי חוזר שוב על כל השירות שלי, עם הפציעות והכול - זה כמו חמצן בשבילי".

 

 רגע לפני שאנחנו מסכמים את השיחה, ישראל פתאום נזכר בעוד סיפור מבין הרבים שצבר לאורך השנים, וכבר היה ברור שהוא הולך להיות מעניין. "בצוק איתן, כקצין הסברה, העברתי שיעורי חינוך ללוחמים בשטח. נכנסתי איתם לחאן יונס, כי שם הם היו, והתחילה הפגזה אדירה של פצמ"רים לכיווננו, וכך יצא ששוב הייתי במצב באמת מסכן חיים", הוא משתף, אך ממהר להרגיע ומזכיר, "כמובן שלמרבה המזל חזרתי בשלום, ואפילו קיבלתי תעודת הוקרה מראש אכ"א". 

התעודה מתווספת ל-4,275 האחרות, וישראל כבר מתכנן לשבור שיא גינס. "אם צריך, אני גם אכנס למערכה הבאה", הוא מבטיח ברוגע, "כל עוד אני יכול ומסוגל - אני אשאר פה ואמשיך לשרת".