"אין שבוע בלי ׳שבת שלום׳. היא קוראת לי 'החייל שלי'"

רחל וזהבית 

רחל אורינוביץ׳ נולדה במהלך מלחמת העולם השנייה, ועלתה לארץ בגיל 6 מבולגריה. היום, בגיל 78, היא מעידה: ״כשאני מספרת את הסיפור שלי קשה להאמין״.

בשנת 1943 לקחו הגרמנים את אביה לעבודה בכפייה. ״מי שהיה חזק עבד״, היא אומרת. ״אני הייתי תינוקת. רק בדיעבד הבנתי שאבי היה עובד לתקופות ממושכות, ומבקר לעיתים רחוקות. באחת הפעמים הוא נעלם ולא חזר שוב״. 

לאחר שהסתיימה המלחמה, עלתה המשפחה לארץ ללא אביה של רחל, והגיעה לפרדס חנה. ״אף אחד לא הכיר או זכר את אבא. לא ידענו אם הוא יחזור״, משחזרת רחל את המציאות המתסכלת. כעבור שנה, לשמחתם, עלה גם אביה כדי לחפש את המשפחה.

רס״ן זהבית ביטון, רמ״ד שילוב נשים ביוהל״ם, כבר מכירה את הסיפור. "כבר בשיחת הטלפון הראשונה לפני שלושה חודשים, הרגשנו שיש חיבור מדהים", היא מתרגשת. "הגעתי אליה לפגישה ראשונה, הכול היה מרוחק, עם מסכות. מאז כבר נפגשנו המון פעמים, ופשוט גיליתי סבתא חדשה לחיים - אישה מדהימה, חמה, שקיבלה אותי בברכה".

"היא מתקשרת אליי כמעט כל יומיים, ובכל פעם שאני מגיעה אליה או מדברת איתה, אני מתקבלת בחום הכי גדול", מוסיפה רס"ן ביטון, "היא אומרת שהיא מחכה שאתקשר. אנחנו יושבות, שותות קפה, רואות תמונות, מדברות על החיים. בפורים הבאתי את הילדים שלי איתי. תמיד יש על מה לדבר, היא אישה כזו מצחיקה עם לב כזה גדול. תענוג לשבת איתה שעות".

דוריס ומיקי

דוריס גוסהרץ נולדה בבגדד, והייתה ילדה קטנה כשפרצה המלחמה. ״שכן ערבי הזהיר אותנו שאסור לצאת מהבית כי יש מלחמה", היא מחזירה אותי אחורה, לשכונה בה גדלה, "אחי הגדול ואני לא הלכנו לגן במשך חצי שנה. אסור היה לצאת, לשחק או לדבר עם השכנים. למזלנו, אותו השכן היה מביא לנו הכול״. 

באותו הזמן היה אביה סוחר בהודו, ודוריס ומשפחתה לא ראו אותו במשך שנה שלמה. ״זה מה שאני זוכרת מהתקופה ההיא - את חסרונו של אבא״, היא משתפת בתמימות של ילדה, ״באחד הימים, חייל עירקי עמד ברחוב שלנו וחיפש את היהודים. השכן יצא אליו ואמר: 'אל תעמוד פה, כולם משפחה שלי' - הוא שמר עלינו כשאבי לא היה״.

"זו הייתה תקופה לא טובה. כשהייתי מסיטה את הוילון מהחלון, אמא הייתה מפחדת ואסרה עליי להציץ״, דוריס משתפת בתחושת המועקה. בשנת 1951 הם עלו לישראל.

"ממש לפני ט"ו בשבט, פנו אלינו במסגרת פרויקט 'ידידים במדים', וקפצתי על ההזדמנות. את דוריס פגשתי לראשונה בביתה בגבעת אבני - אכלנו יחד פירות יבשים", אומר בשעשוע רס"ן מיקי מזרחי, מ״פ סדנת טנקים 704, "מאוד הסתקרנתי לפגוש אותה, היא אישה חמה ונעימה. אשת שיחה אמיתית, מאוד יצירתית, היא סורגת צעיפים ועושה עבודות עם חרוזים. הייתי אמור להתקשר אליה פעם בשבוע - אבל בינינו, זה כבר הפך לשיחה יום כן, יום לא". 

"אנחנו נפגשים כל שבוע, יושבים אצלה בבית ושותים תה. אני מסיע אותה לעפולה, והיא קונה שם חרוזים וצמר. אין שבוע בלי שיחת 'שבת שלום'. היא קוראת לי 'החייל שלי'. היא אופה, הכינה לי עוגות מטורפות לפורים. לא האמנתי שזה יהיה ככה. חשבתי שתהיה שיחת טלפון פעם בשבועיים, לא ידעתי שנצא לבלות, לשתות ולאכול", רס"ן מזרחי משתף ומרגש. 

מלכה ואיתן

״אני בת 80. כאורך גילי - אורך סיפורי״, פותחת מלכה אשכנזי. היא נולדה ביוון והייתה בת 5 במלחמת העולם השנייה, אבל מתארת מצב מורכב יותר: "אולי הייתי קטנה, אבל הייתה לי נשמה של בוגרת״. 

"ידעתי מה קורה״, היא ממשיכה, ״ההורים שלי ברחו להרים יחד איתי. אבא היה פרטיזן ונלחם בגרמנים ביוון. נצמדנו לפרטיזנים, וביקשנו מהחיילים היוונים אוכל ושתייה״.

בשלב מסוים, הגיעו מ״ההגנה״ לחפש אותם. ״הם לקחו אותנו בספינה קטנטנה, בקושי היה בה מקום ל-100 איש, ודחסו אותנו שם 400 אנשים״, מתארת מלכה. הספינה התקשתה להגיע ליעדה, כיוון שהמנוע שלה נשרף באמצע הדרך. ״דרכינו לא הייתה משושנים״, היא מסכמת.

למרות הכול, הגיעה הספינה לחופי תל אביב. משם, הבריטים גררו אותה לקפריסין, בה שהו במשך שנה ולבסוף הוחזרו לארץ. מאז, מלכה מתגוררת בחולון, שמחה ב-3 בנותיה ונכדיה הרבים.

"מלכה היא אישה יקרה מאוד. דיברנו בטלפון בתקופת הקורונה. בהתחלה, השיחות היו קצרות - הייתה הססנות, התלבטות", מספר רס"ן איתן דנא-פיסקר, סגן קצין ההגנה המרחבית באוגדת יהודה ושומרון, "אבל ברגע ששנינו קיבלנו חיסון שני, קבענו פגישה".

"נפגשנו בסלון שלה, ופתחתי בשאלה מאוד כנה. תהיתי מה היא רוצה שיהיה טיב הקשר - האם סביב חיי היום יום, האם נתמקד באתגרים וקשיים או בזיכרון השואה? היא התרשמה מהישירות ואמרה שמאוד תשמח לקשר. מאז, הגעתי אליה לא מעט. המפגשים שלנו מאוד נעימים", הוא משתף.

"אני מתקשר למלכה בכל שישי, ואפילו הילדים שלי שותפים - הם שומעים את השיחה כשאני שם על 'רמקול'. אני מבקר אצלה פעם בשבוע, הייתי אצלה בערב חג הפסח, יחד עם אחד החיילים שלי. היא הכינה לנו עוגה מפנקת ונתנה לנו שתיל מאוד יפה שהיא גידלה. אני מקווה שבקרוב אקח את הילדים לבקר אותה. אנחנו מדברים בטלפון בערך פעם בשבוע - על שגרת היום יום, על הבנות והנכדים. אני תמיד שואל מי ביקר, מוודא ששלומה טוב, ואם יש משהו שאוכל לסייע בו". 

״בימים אלו, בסופה של תקופה מאתגרת, תקופה בה הבדידות נכחה בחיינו באופן ניכר וביתר שאת בקרב שורדי השואה", מסכם ראש מטה אגף כוח האדם, תא"ל מישל ינקו, "דווקא עכשיו ניתן לזהות את שעתו היפה של צבא העם. יום הזיכרון לשואה והגבורה הוא עוד אבן דרך משמעותית בפרויקט החשוב הזה, והמרקם העדין שבין צבא לחברה מביא כאן לידי ביטוי את עוצמות משרתי צה״ל. עלינו להמשיך  להיות סמל ודוגמה, לקדש את החיים, לגלות מעורבות ובעיקר להוקיר ולתמוך את שורדי השואה השותפים לתקומת הארץ.״