ה'למה' שהוביל 3 מילואימניקים לעלות על מדים בגיל 38, 43 - ואפילו 74
מה מחבר בין אמא ל-5 בת 38, סבא בן 74, ומהנדס חרדי בן 43? שלושתם מוכיחים שלפעמים, לפני שמתגייסים - עוברים דרך ארוכה. שמענו מהם על המסע שהוביל אותם דווקא עכשיו, המשמעות המיוחדת ולמה אף פעם לא מאוחר לעלות על מדים
"הייתה שם ילדה קטנה, אומנם בת 38 - שרצתה פשוט לשים מדים"
דרך ארוכה עברה טוראי (במיל') ל' עד שהפכה לקצינת מעטפת השירות (קמ"ה) של גדוד 8114 בחטיבה 12, וליוותה את הלוחמים ומשפחותיהם בשני הקווים המבצעים האחרונים.
בעשור האחרון, כאזרחית, היא מנהלת מתקן לגיור של קורס נתיב בבאר שבע. "במהלך השנים עברו אצלי המון חיילים וחיילות שהגיעו בעצמם לעבור את התהליך, ולאט לאט הם חשפו אצלי נקודה חבויה - תחושת פספוס שלא התגייסתי לצבא", היא מציגה.

"כשהייתי בת 18 עשיתי שירות לאומי", היא מעידה, "אבל אחרי שהקמתי משפחה, דחפתי את האחייניות שלי ללכת לשירות משמעותי ונפגשתי עם המערכת הצבאית - הבנתי שאני מצטערת שלא עשיתי את זה בעצמי".
בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר, בעלה הוקפץ לכיתת הכוננות של היישוב שלהם, וכבר באותו הלילה, גויס למילואים בגזרת לבנון. "כשהיה חוזר הביתה, הוא היה מספר לי על התחושות שליוו אותו בקרב", היא נזכרת, "הוא דיבר על גאוות לחימה, אחווה ושייכות. הבנתי שיש בינינו פער, ושאני לא מדברת בכלל את השפה הזאת".
וכך, החליטה לעשות את הצעד, והתגייסה למחזור השני של תוכנית שלב ב', מסלול המאפשר לנשים שקיבלו בעבר פטור משירות צבאי, להתגייס בגיל הבוגר למערך המילואים: "בעלי ירד מלבנון, ולמחרת אני כבר הייתי בבקו"ם - מוכנה להתחיל טירונות לראשונה בחיים שלי".

"זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת", היא מודה, "פתאום יש לך מפקדת בת 19, שותפות לחדר ושיעורי נשק. אבל אפילו שרוב המחזור שלי היה מורכב מנשים יחסית מבוגרות - אני לא חושבת שהמפקדות שלנו פגשו חיילות עם כל כך הרבה מוטיבציה".
לאחר טקס הסיום, המשיכה טוראי (במיל') ל' כקמ"ה במילואים: "במיוחד במלחמה, רואים את החשיבות העצומה של התפקיד הזה. בין אם לדאוג למיצוי הזכויות, או להרים טלפון לאשתו של אחד הלוחמים שכרגע בתקופה קשה ולעזור להם - אלו דברים קריטיים למשפחות המשרתים".

גם בעצמה, היא חווה את האתגרים של המשפחות אותן מלווה. "כשהתגייסתי", היא משחזרת, "לא חשבתי יותר מידי על העובדה שנהפוך לבית של חמישה ילדים ושני הורים במילואים. כמובן שהיו השלכות, ויש המון קשיים, אבל הייתי עושה את זה שוב. בסוף, הייתה שם ילדה קטנה, אומנם בת 38 - שרצתה פשוט לשים מדים. ועכשיו אני יכולה להגיד שהגשמתי לה את החלום הזה".
"זאת המשימה שלי, אפילו שאני כבר 'עתיק'"
סא"ל (במיל') ש', קצין רציפות התפקוד של מחוז חיפה בפקע"ר, בן ה-74, ציין בתחילת השיחה כי יש לו כבר כמעט 1,000 ימי מילואים במהלך המלחמה.

"במקור, אני בכלל מחיל הים. שירתי שם עוד במלחמת יום הכיפורים, והייתי במילואים עד לפרוץ המלחמה הנוכחית. כשרצו לשחרר אותי, לא הסכמתי והתעקשתי להישאר בצבא, לא משנה איפה צריך", הוא מתאר.
תחילה נשלח למחנה שורה, לסייע במאמץ זיהוי החללים. לאחר מכן, עבר לפקע"ר, וכך הגיע לתפקידו הנוכחי: "תחום אחריותי, הוא לסייר בין הבסיסים ובשטח, ולוודא שכל הכוחות שלנו שפרוסים מתפקדים כשורה, ויש להם כל מה שהם צריכים".

כשכלל הפיקוד נכנס לכוננות מוגברת בזמן 'שאגת הארי', גם הוא נקרא לסייע. "לא הייתי בבית בכלל לאורך כל התקופה הזאת", הוא מבהיר, "רק הסתובבתי בין החיילים, גם באזעקות בדרכים וגם כשהיו טילים, הגעתי כדי לוודא שכולם ממוגנים, ושיש להם את הגב שהם צריכים".

סא"ל (במיל') ש' בנוסף לתפקידו, מלווה גם את הכוחות במהלך המשימות המבצעיות שלהם ברחבי הגזרות. חוויה שזכורה לו היטב מכך, הייתה כשהצטרף לאחד מגדודי המילואים למשימת אבטחת העיר שדרות לאחר 7 באוקטובר, שם שהה עם הלוחמים במשך שלושה חודשים.
"העברנו יחד את פסח, וליל סדר כזה לא היה לי בכל שנותיי", הוא מצהיר, "למרות המרחק מהבית, תחושת הלכידות והביחד שהרגשנו, גם מצד הלוחמים ואפילו מצד התושבים, תפסה אותי. הבנתי שבשביל רגעים כאלה, אני עושה את מה שאני עושה".

מלבד התפקיד הצבאי, סא"ל (במיל') ש', הוא גם סבא לנכדים, שמצליחים לפגוש אותו בין הסבבים והקווים. "כשהם רואים אותי, הם כל הזמן שואלים למה אני עדיין על מדים ועם נשק, וכל פעם מחדש אני מסביר להם שזאת המשימה שלי, אפילו שאני כבר 'עתיק'", הוא מתבדח, "כל אחד צריך לתרום את חלקו - ולהגן על המדינה שלנו".
"פתאום אני רואה את הבן שלי במטבח - עשינו את התורנות יחד"
את רב"ט (במיל') י', לוחם בן 43 בחטיבת החשמונאים, תפסנו לשיחה לפני כמה שבועות, אחרי שסיים פעילות מבצעית בלבנון, בפעם הראשונה שהכוח תפס בה גזרה. "השתלטנו על מספר רב של איתורים והשמדנו תשתיות אויב", הוא ממחיש. אך פחות משנה אחורה - הוא עדיין לא עלה על מדים מימיו.

רב"ט (במיל') י' יחד עם בנו
"אני מגיע מהציבור החרדי, התחלתי כתלמיד ישיבה ובגיל 25 עזבתי והתחלתי תואר בהנדסה. במקצועי אני מהנדס אלקטרוניקה בתעשייה האווירית. אבל ב-7 באוקטובר, החיבור שלי לכל עם ישראל ולצה"ל בפרט התחזק", הוא מגולל.
"המחשבה תמיד הייתה שם", הוא משתף, "כל הזמן אמרתי שאם הייתה חטיבה חרדית, בטח שהייתי שוקל להתגייס או לשלוח את הילדים שלי לשם. וכשהקימו את 'חשמונאים', זה התחיל לנגן לי קצת בלב - 'אולי עכשיו'. אז אמרתי 'יאללה', ונרשמתי להכשרת רובאי 07 במילואים. יום אחד התקשרו אליי ואמרו לי: 'שבוע הבא מתחילים, אתה מגיע".

בסוף אוקטובר 25', התחיל את המסלול, והתגייס לגדוד המילואים של החטיבה: "פתאום מהשגרה שאני רגיל אליה עברנו לטירונות מלאה, לעמוד בח', 'הקשב המפקד' והכול. ועם מפקדים שקטנים ממני ב-20 שנה - למדתי המון על מידה וענווה".
באמצע דרכו בהכשרה, אחד מחבריו לצוות של י' מונה להיות הרב הפלוגתי של המחזור הסדיר החדש, שהיה עתיד להתגייס אז. "נפל לי האסימון שאולי זה מתאים גם לבן שלי", הוא מפרט, "תלמיד ישיבה בן 19, ובמיוחד אם אני מכיר את האדם שיהיה אחראי על הפן הרוחני. שאלתי אותו ואת אשתי לדעתם - ותוך שבוע הוא כבר התגייס".

וכך, האבא והבן מצאו את עצמם חולקים את אותו הבסיס, חוויה משותפת ומיוחדת במינה. "בזמן ריצת הבוקר שלי, הייתי רואה אותו עומד בשני טורים", הוא מספר, "יום אחד אמרו לי לעלות לתורנות מטבח, ופתאום אני רואה אותו שם, ועשינו אותה יחד. אחר כך הבחור שאחראי על התורניות, התבדח שהוא הנכד שלו, בגלל שהוא ממחזור הגיוס השלישי. עניתי לו: 'אולי הוא הנכד שלך, אבל זה הבן שלי'".
בנו של י' סיים לא מזמן את שלב הטירונות במסלול. "האמת, שמאז הגיוס, הוא חווה עלייה רוחנית", סבור האב, "פתאום כשיש לך זמן מוקצב ללמוד ביום, אתה מתחיל להעריך את זה, ומבין מה זה אומר בשבילך. היהדות והתפילות קיבלו בשבילו משמעות חדשה. וזה מוכיח את עצמו גם בתפקיד, כשב-5 ק"מ האחרונים של המסע הוא דוחף את כולם. זה תהליך שלא חשבתי שיקרה לו בצבא".

רב"ט (במיל') י' עם בנו בתורנות מטבח
כפי שציינו מקודם, י' ירד ממש לאחרונה מגזרת לבנון, בעוד בנו מתקרב לסיום ההכשרה. אחד הרגעים שזכורים לו ביותר מהפעילות, אירע בשמירות בקו הדיווח: "היינו פותחים את השער לטנקים ולמי שיוצא. שאלתי כל אחד מאיפה הוא מגיע בארץ, וכל אחד מהם בא ממקום אחר. הרגשתי קצת כמו אבא שלהם, של החיילים שמוכנים לסכן את החיים שלהם בשביל להגן על העם שלנו - זה היה חיבור מאוד מיוחד ומשמעותי עבורי".

"לא האמנתי אף פעם שאני מסוגל לעשות את זה", הוא מסכם, "אבל ברגע שהאופציה הייתה על השולחן, ועלתה ההזדמנות לקחת עצירה ולהוביל את החיבור הייחודי הזה בין הצבא לבין האמונה, אז אמרתי שהעם שלי קורא לי עכשיו - ואת השאר נשלים אחר כך".