המפק"ץ החדש החליט לתעד בכתב את השירות. התוצאה לפניכם

זה הרטט הזה בלב, זאת הצמרמורת שעוברת בגוף, הקסם שמתרחש באותו רגע, זה שקורה רק פה.

כשהצוות שלך מסיים ראשון את הנסיגה, והגאווה והנוף מתמזגים לאחד.

כשהם זוחלים עד קצה ההר ויורדים ישר חזרה להתחלה וממשיכים ברבאק, כי לימדת אותם לעולם לא לוותר.

כשכולם מתחבקים צמוד צמוד בשהייה במתגלגל ולאף אחד לא אכפת מהסירחון.

כשהחיילים מפנים את המקום באוטובוס לאישה מבוגרת, וחוזרים בשלום מפעילות מוצלחת.

ככה זה מרגיש, זו התחושה הכי מיוחדת. אז כשתשאלו למה, למה אנחנו כאן, זה מה שנגיד.

רון הסתובב בין המיצגים, הולך לאט ומציץ בתמונות שחור לבן של יהודיות בחצאית. הסמל שלידו איסף את הצוות. מסוף הקבוצה הוא הצליח לשמוע את קולה של המדריכה בוקע חלש דרך אוזניות הפלסטיק הקשות שלא נכנסו לו טוב לאוזן.

היא מסבירה עכשיו על בורות הירי ביערות. רון זכר את הבורות מהמסע לפולין. איך הבנות בכו ביער הילדים, השתפכו על אבנים בשפה זרה וגדרות תכלת ריקות. הוא לא הבין אז.

המסדרון הצר ששימש מעבר בין החדרים הוביל לחדר הבא. מפקד הצוות תפס את הקבוצה, מעליו היה שלט ששיחזר את האחד האמיתי, ובו נכתב "העבודה משחררת", ברוכים הבאים לאושוויץ. המפקד סיפר על ניצול שואה שדיבר איתם פעם במסלול שלו, איך הוא היה גאה בצנחנים שלוחמים את המלחמה שהוא כבר לא יכול, איך העבודה שלנו עכשיו באמת 'משחררת'.

אבל רון התקשה להקשיב למפקד מדבר, דבר אחר תפס אותו. מתחת לרגליו זכוכית משוריינת שקופה ומאחוריה ערימת נעליים שחורות ובלויות. הוא נזכר במסע לפולין. בנעליים שחורות. זה היה בסיור במחנה, באחד החדרים דמויי המגורים חיכה כלוב עצום. היו שם מאות, אולי אלפי זוגות. כל כך הרבה נעליים מרופטות ערומות בתפזורת מעבר לסורגים. צפופות במיכל הגדול. עם שרוכים ובלי שרוכים, עם טלאים ובלי טלאים, לכולם היו פעם בעלים.

באותו היום רון דמיין איך הוא יכול לקפוץ לבריכת הנעליים ולשחות בה, דוחף את הזרמים באיטיות, יוצר אדוות שחורות בגלים. במוזיאון רון דמיין שוב איך הוא קופץ לבריכת הנעליים, אך הפעם ראה ברוחו איך הוא שוקע לעומקה. טובע לאט לאט ונעטף בחשיכה מוחלטת.

רון התעורר למציאות וחזר להביט מעבר לזגוגית שמתחת לרגליו. הוא כבר לא ראה את המחזה, אלא את בבואתו שלו משתקפת בזכוכית. הסתכל מטה מהראש המגולח, דרך המדים החדשים והכומתה העבה, מהחצאית והחגורה המחוספסת לסוף המכנסיים ואל הנעליים האדומות המצוחצחות שלמטה.

הוא בהה בנעליו שנצצו מעל הרקע הכהה והערימה הגסה שמאחורי הזכוכית. צמרמורת חדה עברה לאורך גבו. רון דמיין לעצמו ערימת נעליים דומה, עמוסה ודחוסה בחלל ממש כמו זה, הפעם באדום. משותק, רון הרגיש איך הצוות ממשיך את הסיור בלעדיו, אבל לא יכול היה להפסיק לבהות.

שעת ערב במתחם המבודד, באוזניי רק קולות הפכפוך של בריכת המים וניגונו החלש של "שום דבר לא יפגע בי" (כנסיית השכל). הכוכבים בשמיים והירח מאירים קלות על רחבת האבן. נגלות אליי אבנים, הרבה אבנים, 73. אבנים גדולות ומחוספסות. אבנים ששם כבר הרבה זמן, ועם זאת לא נראה שנגע בהן הזמן, כנגדעו באיבן. שוות רק לבנים אותן הן מסמלות.

ובאנדרטה השיר מתנגן "...וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים, אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים אין לי טעם למחר…". וברגע הזה אני כבר לא חושב על הנופלים, אני חושב על אבא. שתמיד מוודא איתי, שאני יודע שאני הדבר הכי חשוב לו בעולם, ולא מוותר עד שאני עונה לו כן. רוצה להבטיח שאם יגיע הרגע ויקראו לי למלחמה גם אחזור ממנה, אבל יודע שאסור להבטיח, כי אמרתי לאחותי שהבטחות מקיימים.

השיר נגמר. אני מוחה דמעה קטנה בחושך, שלא יראו האחרים. קולות התלמידים עולים והאווירה הקסומה מתפוגגת. אבל התחושה שהייתה שם לא תשכח. תחושה שכל חייל יכול להרגיש. תחושה שחוויתי שוב רק ב"שומר החומות".

אבל עכשיו, זה לא אני עם המחשבות, אלא החיילים שלי. 32 ילדים שלא סיימו מסלול וכבר הולכים להיכנס ללחימה. אז אני כבר לא במחשבות, כי לי אין כבר זכות להיות במחשבות. אני המפקד. והמפקד רוצה להיכנס. והמפקד רוצה להיות שם. והמפקד רוצה להגן. המפקד לא מפחד על עצמו, ולא מפחד על ההורים. ולא פחדתי. באמת.