מפטור שירות לבה"ד 1 - המסע לקק"ץ נבו

אל רחבת הטקסים בבית הספר לקצינים (בה"ד 1), צעדו בחודש יולי האחרון 790 צוערים נרגשים ומחויכים. ביניהם היו גם חניכי קורס הקצינים (קק"ץ) במגמת ״נבו״ - צוערים מתנדבים או בעלי פרופיל נמוך, שבחרו לשרת בצה"ל למרות בעיות רפואיות ואף יצאו לקצונה. המסלול המיוחד נערך רק פעמיים בשנה, ובסופו מוכשרים הצוערים להיות קצינים, בדיוק כמו כל מסיימי המסלולים האחרים.

כדי להבין יותר לעומק מה זה קק"ץ נבו, ומה גורם לצוערי הקורס להתגייס, למרות שלא היו חייבים, פגשנו שלושה צוערים - אורן, מש"קית ת"ש מיחידת רוכב שמיים (רוכ"ש), הצוערת ל', מנ"תית בחיל האוויר, ואליאור, מדריך בבה"ד 7. 

 
כתיבה: רוני מינצנט, נעה גרנק. צילום: שירה צלניקר. עריכה: דניאלה ולצר. אפטר: תמר דרור.

בתוך בה"ד 1 ישנן שלוש מגמות: מעוז - קורס קציני תומכי הלחימה, להב - קורס קציני היבשה, ונחשון - קורס קציני המטה. נוסף עליהם, קיים גם גדוד גפן - גדוד השלמה חילית של קציני חי"ר. מתוך כל השמות האלו עולה השאלה - למה קיימת מגמה נוספת למתנדבים, ולמה היא לא בבה"ד 1?

לאור מצבם הרפואי של חניכי קק"ץ נבו, מיקום הקורס צריך להימצא עד 30 דקות נסיעה מבית חולים. לכן, בשונה מהמגמות האחרות, הוא מתקיים בעיר הבה"דים. למרות המיקום, הוא זהה למקביליו, עד הפרטים הקטנים - כומתות על הראשים כל הזמן, תגיות לבנות על הכתפיים ותג היחידה המזוהה עם קק"ץ - של בה"ד 1.

גם תוכנית ההכשרה זהה לזו של המגמות האחרות, פרט לשבועות הדורשים מאמצים פיזיים: שבוע הגנת יישובים (הגנ״ש), שבוע ניווטים, ושבוע שטח ובו ניהול מטווחים, שכן בין הצוערים ישנם כאלו שלא יכולים לתפעל נשק.

לכל אחד מצוערי וצוערות נבו יש 'תיק' איתו הם מגיעים מהבית. חלקם לא מייחסים אליו חשיבות, אך עבור אחרים הוא מהווה פקטור משמעותי בחיים. הדרך שלהם לקורס קצינים הייתה תהליך ארוך יותר משל כל אחד אחר, והם עדיין מגיעים עם תחושת שליחות ומוטיבציה לתת מעצמם למדינה ולצה"ל.

ואכן, עם קבלת הדרגות, הם חוזרים ליחידות האם שלהם, ומקבלים את ההזדמנות למלא תפקידים חשובים ומשמעותיים, לשאת אחריות ולפקד על אחרים.

"בצו ראשון התיישבתי מול הרופא, הוא אמר לי שיש לי פטור מגיוס, ושאל אותי אם אני רוצה להתנדב - אמרתי לו כן בלי להסס":

דיברנו עם הצוער המצטיין מהקק"ץ האחרון - הצוער י'. בגיל שנה ושמונה חודשים הוא אובחן עם לקות שמיעה חמורה. כשכל חבריו לתיכון התאמנו בכושר קרבי ויצאו לגיבושים - הוא סירב להאמין שלו אין את האפשרות.

"הדחקתי את העובדה שאני לא יכול להתגייס ללוחמה בגלל הבעיה הרפואית שלי", הוא מספר, "רציתי להרגיש כמו כולם ולהיות חלק מהצבא והנורמה. הייתי יוצא להתאמן עם חברים לקראת הגיוס". 

בצו הראשון, הוא התבשר שהפרופיל שלו לא מאפשר גיוס, והדרך היחידה שלו להיות חלק מהמסגרת הצבאית, כמו שאר חבריו - הייתה להתנדב. "היה לי קשה, מגיל קטן העבירו לי את המסר שבגיל 18 יגיע תורי", הוא נזכר, "הרגשתי שלא בא לי לעשות כלום. אם הצבא לא רוצה אותי - אני לא רוצה אותו. אבל די מהר שיניתי את דעתי, תחושת התסכול הרגעי עברה, ואותה החליפו הרצון לתרום למדינה ותחושת השליחות".

אבל הרצון לא מגיע על חשבון התהיות. "לאורך רוב השירות עלו בי שאלות כמו - מה בער בי להתגייס לצבא? למה לצאת לקצונה? האם יש בזה משמעות?", הוא משחזר, "עם הזמן הבנתי את המשמעות של מה שאני עושה, ואת התרומה של הפעילות שלי למדינה. ככה אני מרגיש קשור אליה. השירות שלי עודד אותי להגשים את החזון ולהיות קצין".

בסיום ההשלמה יחזור צוער י' ליחידה ממנה הגיע, ויהפוך לראש הצוות שלו. "אני מגיע כדי לתת הכול למקום שבו התפתחתי", הוא מסכם ומוסיף: "יותר ממה שאני תרמתי לצבא - הצבא תרם לי. השירות עיצב אותי מבחינה מקצועית ואישית, ופיתח אותי כבן אדם. זכיתי להיכנס למסגרת הזאת, לתרום לה ולקבל ממנה".