"הצוואה שלו הייתה שאצא קצונה - ואחזור להיות מ"מ בחטיבה"

אולי זה יהיה בכניסה אל רחבת המסדרים, כשיקבלו את הסיכה או אפילו כשיעלו בקשר בתור המ"מ, אבל דבר אחד בטוח - זה יגיע. הרגע בו ישתקף בעיניהם הזיכרון, צלול וחד, מהמפקד, מהלוחם בצוות או מהחבר מהבית שאינם עוד. למעשה, הם הסיבה שבזכותה יצאו קצונה.

"בשבעה דיברתי עם המשפחה והצגתי את עצמי. הם אמרו שהצוואה שלו הייתה שאהיה מ"מ בחטיבה"

הקשר בין לוחם למ"פ שלו הוא אינו דבר של מה בכך. לא ברגעים המורכבים כשצריך עצה טובה, ולא כשצריך לסמוך על המפקד בעיניים עצומות. אך עבור צוער ע', שהיה לוחם בגדוד 51 וישוב כמ"מ - הקשר עם רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל, מ"פ בגדוד 51,  היה הרבה מעבר להורדת פקודות. 

רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל

"הגעתי לפלוגה שלו כטירון. אבל מהר מאוד הוא הפך להרבה מעבר ממפקד", משתף סג"ם ע', כשהוא מיד נזכר ב'קטע' שלהם, השיחות השבועיות, שלאט לאט חשפו לסג"ם ע' איזה מן מפקד יש לו. "הייתי מתייעץ איתו על הכול. בכל שיחה כזו ראיתי את מידת האנושיות שלו, והתפעמתי. הרגשתי שהוא רואה אותי, הרבה לפני שהייתי לוחם - הייתי בן אדם". 

אך הדמות של רס"ן משה ז"ל נחרטה בזכרונו של ע' כבר מהרגע הראשון, בו הם נעמדים בח' הפלוגתית הראשונה: "לא היה אפשר לפספס את הכריזמה שלו. כל מילה שהוא אמר פשוט ננטעה בנו חזק. היה ברור שהוא אדם מיוחד במינו - כזה שלא יוותר על אף לוחם. כל אחד היה חשוב לו ברמה האישית". 

מסלולו הצבאי של סג"ם ע' לא היה חרוט בכתובים, אך משה ידע באיזה כיוון לדחוף אותו, גם אחרי שנהרג בקרב בצפון רצועת עזה בדצמבר 23'. "הגעתי לשבעה וישבתי עם המשפחה שלו, שוחחתי איתם. הם אמרו לי הצוואה שלו הייתה שאהיה מ"מ בגדוד 51", מספר צוער ע', "זה היה מאוד מיוחד לשמוע את זה, מכאן ההחלטה לנסות להיות כל מה שהוא לא הספיק לממש".

"רגע לפני שאני יוצא להיות מ"מ, אני חושב עליו, על מי שהיה. זה מעלה בי תחושת פספוס. הוא היה הדבר הגדול הבא. המפקד בה' הידיעה", אומר בתקווה סג"ם ע', "הוא חלק מאוד גדול מלמה אני עומד כאן. והוא יהיה נקודת האור שלי ברגעים הקשים, בכל דילמה ושאלה שתעלה לי בתור מפקד. זו גאווה ענקית ללכת בדרכו".

"הוא היה גאה בהיותו לוחם וראה בשירות זכות גדולה, זה משהו ששינה את התמונה עבורי"

"⁠אמיר מלווה אותי בכל יום כשאני מתעורר בבוקר ובערב כשאני הולך לישון, בבית, בלחימה ובכל רגע", אומר בכאב סג"ם א' שעתיד לפקד כמ"מ טירונים בבא"ח צנחנים. אך הוא אינו לבד, לצידו תלך דמותו של חברו הטוב סמל אמיר לביא ז"ל, לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר.  

סג"ם א' יחד עם סמל אמיר לביא ז"ל

הם היו חברי ילדות. מהסוג של 'בני בית' אחד עבור השני. "אמיר היה ממש מקרין החוצה את הפנים המדהים שלו. הלב והבית שלו תמיד היו פתוחים עבורי לכל דבר, הכול עם חיוך רחב", פותח את הלב סג"ם א'. הדבר הכי גדול שהיה משותף לשניהם היא המוזיקה, שהייתה 'הנשמה' של סמל אמיר לביא ז"ל. "הוא היה מוזיקאי מחונן ואמן מדהים. ממש אדם של הרגע ושל החופש".

א' לא היה בטוח שישרת כלוחם, אך הגיוס בצל הלחימה חידד את ה'למה'. "אמיר נפל בקרב הירואי במוצב סופה ועם מותו, הציל חיים רבים", הוא מספר, "הוא היה גאה בהיותו חייל לוחם וראה בשירותו הקרבי זכות גדולה, זה משהו ששינה את התמונה עבורי". 

האובדן הרעיד את עולמו, "זה גרם לי ללכת בעקבות משהו שלא היה קיים לפני. ראיתי מהצד את הקשר שלו לצוות, את אחוות הלוחמים וההערצה שלו למפקדיו וזה חילחל אליי", הוא משתף. א' התגייס ללוחם בגדוד 890, המשיך כמ"כ טירונים בבא"ח, אחרי תקופה משמעותית, הגיע הרצון להעמיק את ההשפעה שלו בצבא רק התחזק והתעבה.

"רציתי להעצים את התחושה הזו בכמה רמות. לבנות צוות מאפס, להיות שם בשבילם, להיות משמעותי עבורם - כפי שאמיר היה עבורי, וכפי שמפקדיו היו עבורו", מסכם א'. עם התחושה הזו הוא יוצא אל תפקידו החדש. "לנצח, בכל מקום שאעבור בו בחיי, אזכור ואנציח את האדם המדהים שהיה".

"במהלך הבה"ד דמותו הייתה צצה לי בסיטואציות שונות, מה הוא היה עושה במקומי"

"מההתחלה ידעתי שאצא קצונה. אבל הוא חיזק לי את התחושה הזו, ואת הסיבה שלשלמה אני רוצה לפקד", מספר סגן ד', לוחם בגדוד שקד, על הסמ"פ שלו סרן ידידיה אשר לב ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 23'. ואחרי שיחה קצרצרה, אפשר היה להבין מה במפקדו גרם לו באופן מובהק, ללכת בעקבותיו. 

"הכול התחיל במטווחים. היה חורף קפוא, כולנו עם מעילים ומדים ספוגים בגשם", מתחיל לשחזר סגן ד', "אבל את ידידיה זה לא עצר. זה לא הפריע לו בכלל. זה מה שאני בעיקר זוכר ממנו, החוזק שלו". 

סרן ידידיה אשר לב ז"ל

בתור נגביסט בגדוד, היה להם קשר קצת שונה מכל טירון אחר, כך הוא מספר: "ידידיה היה אדם כל-כך טוב שזה היה מדבק. רציתי להיות כמוהו". בתור טירון מרחק פיקודי הוא מן הנחה קוסמית, אך זאת לא חוויתו של ד' ממפקדו. 

"הוא היה סמ"פ שלא רואים כל יום. כזה שמרחק פיקודי לא הפחיד אותו, תמיד דיבר איתנו בגובה העיניים", הוא משתף ומוסיף, "אני זוכר שהיה לנו חייל קצת מבודד בפלוגה, וכשהיה לו קשה ידידיה היה יושב וצוחק איתו, במקום לשבת עם הקצינים האחרים. הוא תמיד הקדיש לו זמן. הסתכלתי על זה מהצד וזה עורר בי משהו". 

והדבר הזה - הוא הרצון לפקד. "במהלך הבה"ד דמותו הייתה צצה לי בסיטואציות שונות, מה הוא היה עושה במקומי, מה אני יכול לקחת ממנו", מתאר לי סגן ד', "ובכל פעם התשובה היא להיות צנוע וקר רוח. לפעול בשיקול דעת ותמיד בצניעות מסוימת שסוחפת אחריה את כל הלוחמים - וזה המצפן שלי בתור מ"מ".