בַּנְדִּיט, יָזַם, וצֶ'יינְגֶ'ר

מדוע קורה פעם אחר פעם במהלך ההיסטוריה שמדינה קמה, כובשת שטחים, מבססת את עצמה וכעבור תקופת זמן מסוימת קורסת ונופלת; מה גורם לכך, ואיך קרה שלאורך ההיסטוריה האנושית לא הייתה מדינה אחת, לא הייתה ממלכה אחת, לא הייתה אימפריה אחת שחמקה מהגורל הזה? קובע עבד אל רחמן אבן חלדון (אינטלקטואל והוגה דעות בולט שפעל במאה ה-14): "הרווחה החומרית וההתפתחות הטכנולוגית היא תחילתו של הסוף". מתוך ניתוח משנתו והקבלת השקפתו אל תוך צה"ל, יכול הקורא להסיק כי רגע הפיכתו של צה"ל לתאגיד ממוסד הנמצא בשיא עוצמתו הביטחונית וכוחו הטכנולוגי, הוא לכאורה תחילתו של הסוף הבלתי נמנע. הרגע בו צה"ל איבד את הרעב היזמי ההישרדותי שכל כך אפיין אותו בדור המחתרות החלוצי, הוא תחילתה של מפלתו. אך האמנם?

03.10.22
רס"ן ד"ר דוד אלקחר וד"ר דן מרום, המאמר מפורסם בחסות המכון למחקרים בתחום החדשנות, וההשתנות התאגידית הביטחונית

צמד המילים 'לנצח נבנו' אומץ כמטבע לשון המתאר את משאת נפשם של תאגידים, צבאות, מעצמות ואימפריות, לשרוד את מירוץ ההשתנות המתמדת ולהשאר רלוונטיים. לכאורה, מתוך התבוננות על ההיסטוריה המתועדת בעולם המסחרי והאימפריאליסטי, ניתן בהחלט לראות שאבן חלדון צדק, דינם של תאגידים ומעצמות אימפריאליסטיות נחרץ לקרוס ולהעלם. בעולם הקפיטליסטי, מתחילת המילניום הנוכחי, תוך שני עשורים כ 52% מהחברות ברשימת ה Fortune 500 נעלמו, פשטו רגל או שאיבדו את מקומן בהיכל התהילה והפכו ללא רלוונטיות. יתרה מזאת, מאז 1995 ועד לשנת 2016, רק 12% מהחברות ברשימות ה Fortune 500 הצליחו לשרוד את מרוץ ההשתנות. באופן דומה, בעולם האימפריאליסטי, האימפריות הגדולות ביותר שרדו רק לאורך זמן ממוצע של כ 250 שנה.

במאמר זה שואלים עצמם הכותבים: 'כיצד צה"ל הנמצא בשיא מיסודו, יכול לשרוד את תלאות המציאות הביטחונית המשתנה, ומה ניתן לעשות על מנת להבטיח את שרידותו וחוסנו בפני מציאות זו?'. על מנת לענות על שאלה זו, מנתחים כותבי המאמר מקרי בוחן מההיסטוריה הצה"לית, האימפריאליסטית והתאגידית הקפיטליסטית, בהן הנכחת התארגנויות יזמיות ('בנדיטיות') בקרב סביבה תאגידית ממוסדת (ולעיתים קרובות אף שמרנית), דווקא הצליחה להביא להתחדשותם העצמית של תאגידים אלו, ולאורך זמן. התחדשות שהאריכה את 'חיי המדף' של הארגון, גם לאחר שהגיע לשיא של רווחה והתפתחות טכנולוגית. 

בארגונים שמרניים ומסורתיים כמו צה"ל, בהם מחיר הטעות עשוי להיות כואב, אנו מורגלים בהדיפה של בנדיטים. משרתים שאינם מקבלים על עצמם את הפרדיגמות הקיימות, לעיתים רבות נתפסים כאאוטסיידרים. כאלו שמהווים מטרד שיש לדכא או לביית. קרי, להפוך אותם לצייתנים המקבלים על עצמם את המסגרת, ומהווים בורג יעיל במערכת. כותבי המאמר טוענים שדווקא באוכלוסייה זו טמונה הזדמנותו של צה"ל להשתנות. להוביל מהלכים פורצי דרך שיכולים להכריע משימות, לבנות את הכוח נכון יותר מול התכליות ולמצוא דרכים חדשניות להפעלת הכוח. על כן, בניגוד לאינטואיציה הפיקודית הקלאסית, מציעים הכותבים למפקדים לעסוק באיתור הבנדיטים הפנים ארגוניים, המהווים פוטנציאל להפוך לצ'יינג'רים ובתפיסתם וגישתם השונה, יכולים לסייע לצה"ל להוביל מהלכי שינוי והשתנות איתנים.

אסטרטגיית הפעולה שמציעים הכותבים, היא 'טעינת חדשנות משבשת' בתוך הארגון; אסטרטגיה המאפשרת להזריק אל תוך ה DNA המוסדי השמרני התפרצויות של 'רעב' יזמי-הישרדותי-משבש המגבירות את העוררות הפנים ארגונית לחדשנות ולהשתנות. אסטרטגיה זו, מבוססת על שני חלקים: החלק הראשון, מסביר כיצד לפעול בתוך הארגון לאיתור, שימור, פיתוח וטיפוח בנדיטים המיומנים בכְּשִׁירוּת ליזמות פנים ארגונית. החלק השני, מסביר כיצד לפעול בתוך הארגון למיצוי פוטנציאל האימפקט היזמי של הבנדיטים, תוך מזעור פוטנציאל ההתנגדויות שהם עשויים לייצר. כותבי המאמר מאמינים שאסטרטגיה זו, הנתמכת על ידי התובנות שנגזרו מתוך ניתוח מקרי הבוחן, תאפשר לקיים בקרב התארגנות צבאית מוסדית, כמו צה"ל, נוכחות מתחדשת של התארגנויות יזמיות סולידארית בעלת חירות מחשבתית וחופש פעולה ארגוני, למטרת הגברת שרידותו ושיפור חוסנו בפני המציאות המשתנה.

לקריאת המאמר המלא - קישור