4 שנים אחרי - הקצין הצעיר שחילץ את לוחמי מגלן מהמרפאה הממולכדת הופך למ"פ

כשלירן שוחט קיבל את פקודת הכניסה לעזה, ימים ספורים בלבד לאחר שסיים קורס קצינים, הוא ניצב מול לוחמים שהוא כלל אינו מכיר. בשבועיים שיבואו אחרי אותו ליל חמישי ברחבת המסדרים של שיזפון, בו היה אמור לקלוט מחזור חדש לקורס המפקדים, הוא יגבש תוך כדי תנועה צוות לוחמים חזק ויוביל אותו בלחימה האינטנסיבית של מבצע "צוק איתן". 

"הביפר של המ"פ מצפצף", משחזר סרן שוחט, שעתיד להתמנות בקרוב למ"פ בשריון, כשאנחנו יושבים לשיחה רגע לפני טקס הסיום של המכללה לפיקוד טקטי. הוא משתהה לרגע כדי לעמוד על דיוקם של הפרטים וממשיך: "הוא חוזר בפנים אדומות ופונה אלינו - 'מפקדי מחלקות, תמשיכו שיחות היכרות קצרות. הלילה תכינו את הטנקים, ומחר - אנחנו כבר בשטחי כינוס בעזה'".

לצוות חיכה אומנם לילה ארוך, אך רגע לפני ההכנות הראשונות למשימה, היה חשוב לו לתפוס את הלוחמים לשיחה צפופה: "זה לא משנה מה בדיוק אמרתי להם, אבל לקחתי איזה 20 דקות והשתדלתי להאריך בדברים, הייתי חייב לחבר אותם אליי ומהר. אותו לילה היה עמוס בעבודה  - הבאנו תחמושת, מקלעים, כל מה שצריך כדי שהטנק יהיה מוכן ללחימה".

"לא הכרתי אותם בשמות, אבל ראיתי איך הם מתרוצצים ועובדים עד שהם ממש נופלים מהרגליים מעייפות", הוא מספר ועל פניו ניכרת הגאווה העצומה. "זה היה באותו רגע, שחזרתי וראיתי שהם השלימו פעולות שאפילו לא ביקשתי. אז הבנתי שהמחלקה שלי היא מחלקה לכל דבר, ואנחנו יכולים וחייבים לסמוך אחד על השני. כל אחד מצא את המקום שלו, ואנחנו כצוות ביצענו את ההכנות בצורה מופתית".

בבוקר, כשהגיעו לשטחי הכינוס בעזה, פגש סרן שוחט אתגר שלא ציפה לו: "הכניסה הקרקעית מתעכבת. אני עסוק מאוד בשאלה איך למלא את הזמן, כך שהחיילים לא ישתעממו ויחלו לחשוב מחשבות לא טובות. אני מתחיל לתרגל איתם נוהל קרב ולשתף במה שאני יודע, אנחנו מתאמנים בטנקים ומטפלים בהם הרבה".

כעת, הוא נדרש לקבל החלטה אמיצה שעשויה להכריע את גורלו של הצוות במערכה. "היו לא מעט קצינים שהפצירו בי שהם רוצים להצטרף ולהיכנס איתי פנימה", הוא מתאר, "הכרתי את חלקם מעולה וסמכתי עליהם, אבל לא הסכמתי להחליף את הלוחמים שלי באף קצין אחר. מהרגע הראשון לא הייתה לי התלבטות, ידעתי שמחובתי כמפקד להאמין בחיילים שלי, וזה בנה את הביטחון בצוות ויצר קשרי אמון. מהר מאוד המציאות תעמיד את האמון הזה למבחן".

"ואז אנחנו נכנסים", נזכר סרן שוחט. "היממה הראשונה נחרטה לי עמוק בזיכרון. אנחנו חוצים את הגדר עם המון מתח ומקבלים טיפים ממג"ד שלידנו. כשעולה האור בעזה לפנות בוקר, אנחנו מוצאים סביבנו המון לוחמים".

"פתאום נפלו סביבנו המון פגזי ארטילריה", הוא מתאר. "בהתחלה כל תנועה באזור שלנו הייתה חשודה כאויב, אבל מהר מאוד הבנו איך עושים את העבודה. אחרי שעות ספורות כבר צברנו ביטחון".
בשבוע השני ללחימה השתתף הצוות של סרן שוחט בפעולה מצילת חיים בעומק רצועת עזה: "היינו עשרות מטרים מפיצוץ המרפאה הממולכדת, ובה צוות של לוחמי מגלן. המראות היו קשים כשפצועים התחילו לצאת מההריסות והכאוס היה גדול".

"אנחנו מאבטחים את הגזרה ועולים על הקשר של הצוות שבמקום", הוא משחזר. "לאט לאט אנחנו מבינים בקשר שכמעט כל הצוות של מגלן נפצע. הטען ואני רצים למרפאה להושיט יד. יש חשש שמדובר במארב ומתקפה מתמשכת, ואני סומך על הלוחמים שלי שיאבטחו אותנו".

בתום שבועיים של לחימה, יוצאים לוחמיו של סרן שוחט כשהם צוות לוחמים מגובש שמאחוריו הצלחות מבצעיות וללא נפגעים. סרן שוחט הופך לקצין עם ניסיון ורוח פיקודית שהתעצבו בלחימה. וזהו לא רק סיפורו, אלא גם סיפורם של כלל בוגרי המחזור שלו בקורס קציני היבשה האחוד, שסיימו את ההכשרה ימים לפני הלחימה.

ארבע שנים אחרי, עומד לירן לצד 46 קצינים נוספים, רבים ביניהם בני המחזור שלו בקורס הקצינים, בטקס הסיום של המכללה לפיקוד טקטי. לאחר שעברו קורס שארך כשנתיים במסגרתו למדו פיקוד, טקטיקה, היסטוריה צבאית ואף סיימו לימודי תואר ראשון מטעם אוניברסיטת בר אילן. בחודשים הקרובים, חניכי המכללה יחלו לפקד על פלוגות בזרוע היבשה.

"יש לנו DNA מיוחד למפקדים שהתחילו את דרכם שם", משוכנע סרן שוחט. "במהלך הלחימה גיבשנו טכניקות חדשות להתנהלות מבצעית בטנק ושינינו נהלים תוך כדי תנועה, אחר כך הנחלנו אותם גם בחטיבות השונות. אנחנו מבינים באופן העמוק ביותר את החשיבות העצומה בכל אימון, כך שרגע האמת יתפוס אותך הכי מוכן שאפשר".

"תפיסת הפיקוד שלי השתנתה והתחדדה בצוק איתן", מסכם סרן שוחט. "מה שחווינו שאין לו צורך מבצעי הפסקנו לעשות, מה שלא הכרנו, אבל הסתבר כחשוב הפכנו להרגל. יש חוק לא מדובר שאני וחבריי למחזור למדנו בצוק איתן - נותנים אמון בלוחמים בכל מצב ועומדים לצידם במחויבות מלאה בכל רגע".