מנער מקא"ם לקצין מצטיין

"בזכות מה שעברתי, אני יודע שאפשר להתגבר על כל דבר בזכות כוח רצון וסביבה תומכת" - כך אומר סרן ביטון, בעבר נער מקא"ם, שלא חשב שיסיים שירות מלא, והיום קצין האימון הגופני של בית הספר ללוחמה בטרור.

הוא גדל בשכונת התקווה למשפחה קשת יום, וכשאביו חלה יצא לעבוד. "מצבים בהם אין חשמל או מים לא היו נדירים", הוא משתף בגילוי לב. "הייתי אוסף פחיות ברחוב רק בשביל להתקיים".

כל אותה העת, התעקש האב שבנו לא יוותר על הלימודים: "הוא עזר לי בשיעורים ונתן לי הרבה מאוד כוח בכדי להצליח, וגם אני ידעתי שכרטיס היציאה שלי מהחיים האלו הוא ללמוד".

לקראת הגיוס, התייעץ ברק עם חבריו שכבר בצבא, אך אלה לא ממש העלו לו את המוטיבציה לשירות. "התחלתי לחשוב שאולי המסגרת הצבאית לא תתאים לי", הוא משחזר. "לא ידעתי אז כמה השירות יכול להיות משמעותי בשבילי".

ברק התגייס כחייל מקא"ם והחל את הטירונות בבסיס חוות השומר. "זה לא הלך קל בהתחלה. אמרתי לעצמי שהחיילים שנמצאים איתי כאן שונים ממני ולא רציתי להשתלב. הרגשתי שאני 'הנורמלי' היחיד ולא רציתי לתת הזדמנות לצבא", הוא נזכר, "לא הייתי מקשיב למפקדים בכלל".

המפנה קרה כשיום אחד המפקדת האישית שלו קראה לו לשיחה: "היא אמרה לי שאני חייב לסמוך על המערכת הצבאית ולהאמין בה, כי זו המסגרת האחרונה שבה יהיו אנשים שידאגו לי".

"אחרי השיחה הזו הבנתי שאחרי הצבא אני לעצמי", הוא מספר. "קלטתי שזה הזמן שלי לתרום מעצמי - ולקבל חזרה. החלטתי שאני רוצה שירות משמעותי".

ברק, שנהג להפריע למפקדות ולזלזל בהן ובחבריו, שינה את דרכיו. "החלטתי להיות יותר מאופק, וכשהיו דברים שגרמו לי להתעצבן הייתי 'בולע רוק' ולא מתחצף. לא תמיד הייתי חייל מצטיין, והיו רגעי שבר. אבל המפקדת שלי ידעה שזו מעידה קטנה, והשיפור הגדול יגיע", הוא מספר.

שום דבר לא היה נחשב מבחינתי, אם לא אהיה קצין

השינוי שעבר ברק השפיע לטובה גם על שאר חיילי המחלקה, ובעקבות המהפך אף הוצע לו לצאת לקורס פיקוד של מערך מגל, אך הוא דחה זאת.

"הייתי ילד ונער ספורטיבי, רצתי, שיחקתי כדורגל, ורציתי לעשות בצבא תפקיד שאני גם אהיה טוב בו, גם אתרום וגם איהנה ממנו", הוא מסביר את ההחלטה להשיב בשלילה. "כשהגיע קצין המיון ביקשתי להיות מדריך כושר גופני, ומי שהייתה המפקדת שלי נלחמה כדי שאתקבל לקורס  - ואמשיך בשינוי שהתחלתי".

בסיום הקורס שובץ ברק בגדס"ר נח"ל. "בשיחת הפתיחה המפקד החדש שלי שאל אם אני רוצה לצאת לקצונה. עניתי שכן, אבל האמת שבאותה שיחה בכלל לא הבנתי מה זה אומר. מאותו רגע שום דבר לא היה נחשב מבחינתי, אם לא אהיה קצין. עשיתי כל שביכולתי כדי להגיע לשם", הוא מדגיש.

סגירת המעגל הייתה מהירה יותר ממה שחשב, כששובץ בתפקידו הראשון להיות קצין אימון גופני בחוות השומר. "הגעתי לבסיס והפכתי למפקד של 22 חיילים, וזה הצחיק אותי מאוד, כי לפני רגע אפילו לא הצלחתי לדאוג לעצמי", הוא מגלה בחיוך.

"בהתחלה לא הסתדרתי עם הטירונים, ואני יודע שהאשמה הייתה עליי. לא דיברתי אליהם בגובה העיניים, אבל ברגע שסיפרתי להם שאני בדיוק כמותם - הדרך ללב שלהם הייתה קצרה. כמו שהמפקדת שלי לא ויתרה עליי, ידעתי שאני לא הולך לוותר עליהם". בסיום התפקיד בחוות השומר, הוא אף קיבל את אות מצטיין קצין חי"ר וצנחנים ראשי.

בהמשך הוא החל להרצות לקצינים על סיפורו האישי, ואף כתב ספר המגולל את קורותיו. את ההשראה לשם הספר קיבל בעקבות השלט שהיה תלוי בחוות השומר כשהיה טירון - "בזכות האמונה באדם".

"כל בוקר הייתי חולף על פניו, וממשיך הלאה. אבל כשחזרתי לשם כקצין, וצפיתי במפקדות מהצד, ראיתי כמה הן עושות בשביל הטירונים ואיך הן מאמינות בהם. זה הרגע בו המשפט קיבל משמעות עצומה עבורי. כאשר הגיע הזמן לבחור שם לספר שלי, היה לי מובן שאקרא לו בזכות האמונה שבאדם - הרי חוות השומר זה המקום ששינה אותי".