סיפורם של שני האחים שנספו בעת טיבוע אח"י אילת

דבר לא יכול להכין משפחה לאיבוד אחד מבניה בקרב ובמלחמה, על אחת כמה וכמה שהאבדן הוא כפול. בתאריך 21 באוקטובר, שנת 1967, טבעה המשחתת אח"י אילת ועמה נהרגו כ-47 לוחמים.

שניים מהלוחמים הם בני משפחת כהן- אברהם ויעקב, אחים שגדלו במרוקו, עלו לישראל עם משפחתם וחלקו את אהבתם לים הכחול. אברהם שירת כחובל לאחר שהצטיין במספר תפקידים שונים ויעקב שירת כאלחוטן ראשי במשחתת. ברגע אחד לא מתוכנן, הצטרף אברהם להפלגה וכך, הסיור שהיה אמור להיות שגרתי לחלוטין, הפך לימים להפלגתם האחרונה.

ביום בו יצאה המשחתת לסיור בט"ש (ביטחון שוטף) האחרון שלה, הגיע אברהם לבקר את אחיו יעקב בספינה. מפקד המשחתת ציין בפניו כי חסר קצין מוכ"ם בהפלגה, ואברהם, שהתמחה בכך, הצטרף ברגע האחרון בשביל לאייש את התפקיד. יעקב לא ידע כי אחיו אברהם נמצא על הספינה ורק ערב לפני הפגיעה במשחתת נתקל בו.

במסגרת ההפלגה הגיעה המשחתת אח"י אילת אל מול חוף רומני, שהיה אז בשליטת ישראל. עם הגעתה לשם הותקפה המשחתת על ידי הצי המצרי שירה לכיוונה ארבעה טילים מסוג 'SS-N-2 styx'. טיל אחד אומנם פספס, אך שניים מהטילים פגעו בבטן הספינה ואחד נוסף פגע בירכתיה. עם הפגיעה ניתנה הוראה לנטוש את המשחתת וכוחות צה"ל הוזעקו לזירה כדי לטפל בפצועים.

"הייתי במילואים ביריחו כששמעתי על הפגיעה במשחתת", משחזר אחיהם, דוד כהן. "בדיעבד גיליתי שיעקב ז"ל נפצע כשהיה במים כתוצאה מההדף של אחד הפיצוצים. יעקב סבל מפציעות פנימיות רבות, ואברהם נהרג כבר עם פגיעת הטיל הראשון במשחתת. כשנודע לי על הפגיעה באח"י אילת אמרתי למפקד שלי שאחי משרת באניה ואני מוכרח לראותו, באותו הזמן לא ידעתי שגם אחי אברהם נמצא עליה".

דוד מספר שכשהגיע לקצין העיר אמרו לו כי הפרטים המלאים אינם ברורים וכי מוטב שישוב לביתו. רק זמן מה לאחר מכן, הגיע לביתם חייל והודיע כי יעקב כהן נפצע ומאושפז בתל השומר.

"כשהגענו לבית החולים לא נתנו לנו להיכנס לחדרו. אמרתי לאיש מהצוות הרפואי שטיפל ביעקב שאני אחיו ומוכרח לראותו. הוא אמר שהוא ייתן לי להיכנס אם אענה על שתי בקשות, האחת הייתה לא לתת לו מים מכיוון שהוא לאחר ניתוח מורכב והשנייה הייתה לדעת מי זה אברהם. עניתי שזה אח שלנו, ואותו האיש אמר לנו שמהרגע שיעקב התעורר מהניתוח הוא צועק 'איפה אברהם?' רק בהמשך אותו היום נודע לנו שאברהם הצטרף לאותו הסיור ונספה מפגיעת הטיל הראשון".

בערב יום ראשון דוד ראה את יעקב ולאחר ששהה עמו זמן מה, נסע לחיפה כדי לארגן את הלוויתו של אברהם, שהייתה אמורה להתקיים ביום שלישי באותו השבוע. בבוקר יום שלישי, נודע למשפחה כי גם יעקב מת מפצעיו. דוד היה הראשון שגילה על מותו של אחיו. לדבריו, הוא לא היה מסוגל לספר למשפחתו את הבשורה הנוראית. "מילותיו האחרונות של יעקב היו 'תגיד להורים שהכל בסדר'", מספר דוד.

"בהלוויה של אחיי השתתפו רבנים, קצינים ואנשים רבים מזרוע הים. אם יש משהו שמלווה אותי עד היום הם המילים שאבי אמר ליד הקברים: 'השם נתן והשם לקח, יהיה השם מבורך מעתה ועד עולם'. הסעתי את אמי במשך שבע שנים כל יום שני וחמישי להר הרצל באופן קבוע לפקוד את הקברים של אחיי. הוריי לא חייכו ולא צחקו במשך שנים עד שנולד לי בני השני, שנקרא יעקב על שם אחי ז"ל. היה זה מקור לשמחה בחייהם אחרי שנים של אבל".

דוד כהן כמה לסגירת מעגל במשך שנים רבות. 30 שנה אחרי נפילת האחים, הוא הצטרף להפלגה לחופי רומני, למיקום המדויק בו טבעה המשחתת. שם הטילו המפליגים, בנוכחות נשיא המדינה דאז, מר עזר ויצמן ז"ל, ניצולי המשחתת ומשפחות הנופלים, זרים ונרות נשמה לעילוי נשמת החללים. דוד, הוזמן לומר קדיש על הנופלים ולספר למשתתפים את הסיפור הטראגי על האחים שהיו ביחד עד הסוף המר. עד היום, נשמר קשר חזק ורציף בין משפחת כהן לבין חבריהם של האחים וקצינות הנפגעים, המלוות את המשפחות השכולות.

"לכל אורך הזמן קיבלנו תמיכה אדוקה ממדור נפגעים של זרוע הים", הוא מדגיש. "הקשר מתבטא בטלפונים המתרחשים באופן קבוע למשפחות, בהתעניינות היום יומית ובמפגשים עם המשפחות השכולות. אני מעריך מאוד את עבודתם, שלא ברורה מאליה", מסכם.