"יש משמרות שבהן אני אומרת לעצמי - וואו, מנעתי חדירת מחבלים"

יום חמישי אחר הצהריים, אני מתהלכת במסדרונות הארוכים של בסיס אשדוד, שם שגרת הפעילות מורגשת בכל צעד. חיילים פוסעים בנחישות לעבר הרציפים, נושאים על גבם תיקי ציוד וציפייה לשבת שקטה. מפקדים צועדים במהירות עם ערימות דפים ביד אחת, טלפון מוצמד לאוזן ביד השנייה, מתעדכנים, מתכננים, שומרים את האצבע על הדופק לקראת השבוע הבא. לוחמים ששהו ימים ארוכים בכוננות מבצעית מתכוננים לצאת לרגעים של שקט בארוחת שישי. הכול מוכר, קצבי, מסודר היטב.

אבל רגע לפני שאני פונה החוצה, אל האוויר הפתוח והים שבקצה הבסיס, משהו עוצר בעדי. דלת אפורה, גדולה, חורגת מהקו של שאר המבנים. אין שלט, אין סימן. רק שקט סמיך וסקרנות שקשה להתעלם ממנה. מאחוריה, מתנהל עולם אחר - עולם שבו מתבצעות ההחלטות שמאפשרות לכל השאר לקרות: המי״ק.

להיכנס למי״ק (מרכז ידיעות קרב) בפעם הראשונה הרגיש כמעט לא שייך עבורי, הכל התנהל בזריזות, בקצב מהיר, כל אחד יודע מה מקומו ומה תפקידו, כמעין מכונה משומנת שעובדת בסנכרון מדהים. רב”ט ל’ היא אחת מעשרות הבק״שיות היושבות מול שורת הצגים המהבהבים, העיניים מרוכזות ולא זזות מהמסך, והעולם סביבה מתכווץ לריבועי תצוגה דינמיים. 

אילוסטרציה

העבודה במוצב היא עולם שקט ומרוכז, אבל עם אחריות כבדה מאוד. כשהיא נכנסת למשמרת, כל העיניים פונות אל המסך, והתחושה היא שהידיים שלה מחזיקות את הגבול כולו.

“את נכנסת למשמרת וחייבת להסתכל רק על המחשב, יש על הכתפיים אחריות כבדה. יש משמרות שבהן אני אומרת לעצמי - וואו, מנעתי חדירת מחבלים".

רב״ט ל׳ מספרת שכשהגיעה לקורס, התמונה עוד הייתה מטושטשת. “רק שם מתחילים להבין באמת מה זה אומר, מה המשמעות של מה שאנחנו עושות כאן", היא מסבירה. ההסמכה ארוכה ומורכבת, נמשכת לפחות שלושה חודשים ובה כל פרט קטן מקבל חשיבות - זיהוי, מהירות תגובה, הבנה של מרחב ימי ויבשתי בו זמנית.

ככל שחולף הזמן, היא מגלה כמה היא מסוגלת - לא רק בהיבט המקצועי, אלא גם ברמה האישית.

“לפעמים מגיעות לכאן בנות במילואים", היא סיפרה, “והיו פה, ממש בעמדה הזאת, בבוקר של השבעה באוקטובר. הן משתפות אותנו, מדברות על מה שראו, מה שהרגישו. ואת מקשיבה, ולא תמיד יודעת מה לשאול או מה לומר חזרה". היא שתקה לרגע, ניסחה בזהירות את ההמשך. “זה נשאר איתי. כל פעם מחדש אני חושבת - מה אם זה היה קורה עכשיו, במשמרת שלי, מול המסך שלי?” 

אילוסטרציה

הדופק, אולי נשאר יציב, הידיים פועלות בשקט, בטבעיות, מכירות את המערכת היטב. אבל בפנים הלב לא תמיד יודע להישאר באותה השגרה. הייתה שם תחושת דריכות שלא נעלמת, תחושת הבנה עמוקה שכל מה שקורה בחוץ : בים, בגדר, במרחב שבין הממשי לוירטואלי - עובר דרכן. דרך העיניים האלה, דרך המסך הזה, דרך האחריות הזו, שבשקט, ובמדויק שומרת על כולנו.

למרות שהמוצב לרוב מלא תנועה, קולות מקלדת, שיחות תפעול שקטות וצלילים טכניים קבועים - יש רגעים שבהם הכול נעצר. כשאירוע מבצעי מתחיל, גם הרעש נעלם וכולם נכנסים למצב פעולה. השקט שנופל הוא לא שקט רגוע, הוא שקט דרוך, כזה שמהדהד את גודל האחריות. רב״ט ל׳ מתארת את הרגעים האלו כמעין נתק רגשי רגעי. “אני יכולה לצאת ממשמרת ישר אחרי אירוע - בהלם. ההבדל בין לנהל את האירוע מתוך המיק לבין לצאת החוצה ולהבין מה קרה באמת הוא עצום".

לאורך כל השיחה, רב”ט ל’ לא הסיטה את המבט מהמסך אפילו לרגע. היא ענתה בנימוס, הקשיבה, הגיבה, אבל העיניים נשארו ממוקדות קדימה, דרוכות, לא מתפשרות. נדמה שכבר הפנימה לגמרי: בתפקידן, כל תזוזת עין עלולה לפספס פרט חשוב, ולפתע נפלה בי ההבנה שהיא כלל לא יודעתאיך אני נראית. זו דריכות קבועה, שמתחילה ברגע שנכנסים למשמרת ונמשכת עד היציאה. גם כשהעמדה שקטה, כשהמסך נראה רגוע - היא שם, מרוכזת. 

אילוסטרציה

כשאני יוצאת בחזרה אל מסדרונות הבסיס, הדלת האפורה של המוצב נסגרת לאט מאחוריי. השמש כבר שוקעת מעל הים, והאור מתפזר על מבני המקום. משהו בי רגוע יותר עכשיו, יש תחושת ביטחון שקשה להסביר. הידיעה שמאחורי הדלת הזאת, מאחורי המסכים המרצדים, קולות הקשר והשתיקות המתוחות במי"ק, יש מי שלא רק צופה, אלא רואה באמת. עיניים שבקצה שלהן נמצאות לא רק גבולות המדינה, אלא הגבול שבין שגרה לחירום, ובין סכנה לביטחון. הן שם גם כשאנחנו לא רואים, גם במקומות הכי שקטים וגם באלו שהכי מאתגרים.