"זו לא רק אני פה, חשוב לי שהמורשת שלו תישאר בחטיבה"

"שמעתי משחר לא מעט סיפורים על המקום, אבל לא באמת ידעתי מה הוא עבר ואיך זה הרגיש", משתפת סמל דריה, מש"קית ת"ש בגדוד 9 של חטיבה 401 - אותו הגדוד בו לחם ונפל אחיה הבכור, סמ"ר שחר כהן מבטח ז"ל. "איך שהגעתי, קיוויתי שאוכל לנשום קצת מהאווירה שהוא חי בה". 

המניע העמוק מאחורי הבחירה של סמל דריה לחבוש גם היא כומתה שחורה, הוא הקשר הקרוב והמיוחד שנרקם בין האחים לאורך חייהם. הם חלקו שבע שנים של ילדות משותפת וצמודה, עד שנולד גם אחיהם הצעיר.

"היינו יוצאים להליכות יחד ומדברים", היא נזכרת, "הוא ידע להכיל כל מה שהייתי מספרת לו. ככל שהתבגרנו, התקרבנו יותר אחד לשנייה. חבל לי שהקשר שלנו נקטע באמצע, כי הרגשתי שיכולנו להפוך לחברים טובים אפילו יותר".

שחר שימש כטען-קשר בפלוגת 'מגן', ונבחר לחפ"ק מג"ד - חוליית הפיקוד הקדמית המתלווה למפקד הגדוד. עם השיבוץ הזה, המשיך שרשרת משפחתית ארוכה: "סבא שלנו היה שריונר. הוא השתתף ב-4 מלחמות בתור חייל. גם דוד שלנו שירת בחטיבה, ודודה שלנו הייתה מדריכת שריון".

רגע לפני שאחיה השלים את הפרק הצבאי בחייו, כשכבר החזיר ציוד והחל לנצל את חופשת השחרור שלו, פרצה המלחמה. כמובן שעבורו, השאלה האם יצטרף ללחימה בכלל לא הייתה קיימת.

 "הפעם האחרונה בה ראיתי את שחר הייתה כשהוא הוקפץ מהבית", משחזרת סמל דריה, "הוא נפרד מכל המשפחה, ובהמשך נכנס יחד עם הצוות ללחימה קרקעית בעזה". עשרה ימים לאחר שנכנסו לרצועה, ב-5 בנובמבר 2023, הוא נפל בקרב.

באותו הבוקר, שעות ספורות לפני האירוע, שחר הספיק להתקשר למשפחה ולהשאיר בקולו זיכרון אחרון: "הוא סיפר לי על הפעילות שלהם, ועל כמה שהעשייה שם חשובה. הוא אמר שיחזור בקרוב, וזהו. בערב הודיעו לנו שהוא נהרג". 

אחיה הבכור לא הספיק להגשים את שאיפותיו הגדולות לאזרחות. "הוא תכנן לטייל, לחקור את העולם ולהתפתח", היא מתארת, "היינו אמורים לטוס לתאילנד כל המשפחה, ואחרי שקיבלנו את הבשורה החלטנו לא לוותר על הטיול - ובת הזוג שלו הצטרפה אלינו במקום".

כשהגיע תורה של סמל דריה להתגייס, ההחלטה לענוד את השרוך הסגול ולשרת בשריון הייתה ברורה, אך בו זמנית רחוקה מלהיות עוד שיבוץ צבאי רגיל. בימיה הראשונים בבסיס, המרחב החדש הציף לא מעט רגשות מעורבים: "הרגשתי קצת כאילו אני פולשת לשטח האישי שלו". 

"אחרים מסביבי הכירו את הסיפור, ולרובם היה קשה לפנות אליי", היא משתפת, "בסוף, זה לא פשוט לדבר על נושאים כאלו, והרבה אנשים לא תמיד בטוחים איך להתנהג".

ובכל זאת, היא התעקשה שלא להסתגר או לשקוע לתוך השקט, אלא להפוך את הנוכחות שלה להנצחה יום-יומית. "כששאלו אותי, היה לי חשוב כן לדבר על זה", היא מדגישה, "זו לא רק אני פה, חשוב שהמורשת שלו בחטיבה תישאר".

"אני מרגישה שהתפקיד מאוד מתאים לי", היא מתארת, "לעזור לחיילים, להקשיב, לתמוך ולהכיל. היום אני מודה על זה שבחרתי לשרת פה, מצאתי את המקום שלי כאן - בין אם זה בפלוגה או עם המש"קיות האחרות".

כשהיא לבושה במדים, נושאת את אותה הכומתה, מסתובבת באותו הגדוד ומביטה לאחור על הדרך שעברה, סמל דריה תוהה מה אחיה היה בוחר למסור: "הוא היה גאה בי, על ההתמודדויות שעברתי, על כל ההישגים וההצלחות שלי. אני חושבת שהוא היה שמח לראות איפה אני עכשיו".

בכל זה, מלוות אותה מילים ששחר השאיר מאחוריו - מתוך ברכת יום הולדת שכתב לעצמו במחברתו האישית. "זה המסר שממשיך איתי", היא מסכמת, "פשוט לחיות את החיים ולהפיק מהם את המיטב. להתמקד ברגע. גם אם קשה, הוא בסוף יעבור. ולא לדאוג. לנשום, ולא לדאוג".

יותר מכול, מנחה אותה משפט אחד שכתב שם, ומקבל כעת חיים חדשים דרך השירות שלה בחטיבה: 'אל תשכח להנות מהתהליך ומכל רגע. המטרה לא ידועה, אז תהנה מהדרך, ומכל עץ, שביל, אבן ומכשול'.