4 שנים לא היה תרח"ט כזה, ואז הגיעו הנמ"רים

כשאני פוגשת את מג"ד צבר, סא"ל דביר עלמי, בסיומו של התרח"ט הכי אינטנסיבי שידעה גבעתי בשנים האחרונות, הוא פותח בהתנצלות על הקול הצרוד שלו. "ככה זה", הוא מחייך, "אחרי שבוע שלם של צעקות והורדת פקודות על אחד ההרים הגבוהים בארץ - קשה לשמור על הקול".

"התאמנו שם שבוע שלם", מספר סא"ל עלמי, "זה חלק מלשמור על כשירות הלוחמים - גם בפן המנטלי. תקופת אימונים כזו מדמה את הקרב מבחינת העומס וצורת החשיבה".

מול נופיה הפסטורליים של רמת הגולן תרגלו הלוחמים את כל מה שהם עשויים לפגוש בזמן לחימה בזירה הצפונית. כדי להשיג את המטרה בצורה האמינה ביותר, הצטרפו לתרגיל כוחות שריון, הנדסה, חיל האוויר, אנשי מילואים וגם "כוח אדום" - יחידת בימוי אויב מיוחדת של זרוע היבשה. 

לכל אלה נוספו גם מכפילי הכוח החדשים של החטיבה הסגולה - הנמ"רים (נגמ"שי מרכבה). הם מניידים את החיילים ממקום למקום בצורה יעילה יותר, מכילים מקום ללוחמים ולציוד מבצעי רב, וכוללים גם צוות נמ"ר, בדומה לצוות טנק, שנלחם מתוכו אחרי ההגעה ליעד - מה שהופך אותו לא רק לכלי ניוד, אלא לכלי לחימה של ממש. 

בכל נמ"ר מותקנת מערכת "מעיל רוח" שמגנה על הלוחמים באופן אקטיבי, בנוסף להגנות הפסיביות (לוחות פלדה חסינות ירי) שקיימות בנגמ"ש. יכולות הקשר, המהירות והשו"ב (שליטה ובקרה) בכלי משופרים בהרבה, ומבטיחים יכולת התמודדות עם תוואי שטח שונים וקשר הדוק בין כל הכוחות הלוחמים. יכולת התקיפה של הכלי הוא בעזרת מקלע 05 – "קטלנית" שיושב על הנמ"ר.

זו למעשה הפעם הראשונה בה כל החטיבה נצבעת במנומר ונלחמת יחד עם הכלי המתקדם - אחרי תהליך הדרגתי של שנה וחצי, בו נכנס הנמ"ר לכל גדוד וגדוד. "מדובר באירוע שמשנה את פני המשחק", מספר סא"ל עלמי בעיניים בורקות, "הנמ"רים, ביחד עם הלוחמים, יוצרים מארג כוחות עוצמתי וקטלני יותר מאי פעם".

באקט השיא, האימון הרטוב, השתתפו יחד הנמ"רים, טנקים של חטיבה 401 ואש ארטילרית מחטיבה 215. "התבקשנו לכסות שטח גדול מאוד. ראיתי את הנמ"רים, יחד עם הכוחות האחרים, מגיעים, פותחים באש וממלאים את השמיים בעשן. בזמן שטיהרנו את המרחב, הרגשתי וראיתי איך שיתוף הפעולה של הלוחמים, יחד עם היכולות של הכלי החדש, תורמים לקטלניות של החטיבה באופן שלא היה מעולם".

"שום דבר בתרגיל הזה לא קרה 'בכאילו'", מבהיר סא"ל עלמי, "אם כוח נפגע, כל השיירה לא מתקדמת עד שהוא לא מפונה. אם יש פצוע, לא ממשיכים עד שהוא מקבל סיוע רפואי. לא מעגלים פינות ולא מעמידים פנים - מה שאנחנו עושים כאן משקף את רמת המוכנות שלנו ברגע האמת. בשביל זה אנחנו מתאמנים".

"הלכנו כמעט 40 קילומטרים, בעלייה, עם משקל כבד על הגב - ואף אחד לא ויתר, גם כשהיה קר והדרך הייתה ארוכה וקשה. זה מראה כמה החטיבה רתומה ומוכנה".

חוץ מהמסע הרגלי הארוך, התאמנו החיילים על תרחישי קיצון: כיבוש מחדש של יישוב צמוד גדר, כניסה ללבנון תוך כדי חדירת כוחות לישראל, מלחמה בעורף, כיבוש והתקפה בתוך שטח בנוי, תנועה בציר הררי כשקיים איום מארב חיזבאללה ורכב תקוע בשיירה.

בסופו של התרגיל, חוץ מהגרון העייף, חזר סא"ל עלמי הביתה בעיקר עם תחושת גאווה בחייליו, ואמונה שיש על מי לסמוך. "הוא נעשה בצורה הכי איכותית שיש, ואת הלקחים שהפקנו כאן ניקח איתנו הלאה - גם לשגרת האימונים וגם לקו שאנחנו הולכים לתפוס בעזה, שם נמשיך להתאמן ונשתמש בתרח"ט כסמן ימני לסטנדרט שמציבה החטיבה", הוא מסכם.