הנער שהתמכר לסמים ונשר מכל מסגרת - הפך לצלף שלא מוותר על אף מטרה

"אם לא הייתי מתגייס לצבא? כנראה שהייתי נשאר באותו מקום, ואולי אפילו מגיע למצב גרוע יותר", מודה רב"ט רושל מושייב, מיד אחרי שהוא מסיים לשתף אותי במסע הארוך שהוביל אותו להפוך לצלף בגולני. אבל בשביל להבין את הדרך יוצאת הדופן שעשה רושל, חייבים לחזור 14 שנה אחורה. 

לסיפור החיים הכמעט בלתי ייאמן שלו קשה להישאר אדיש. השנה היא 2006, מושייב היה אז ילד בן 6, שגדל בשכונה לא פשוטה בדימונה יחד עם שתי אחיותיו הגדולות. "אבא שלי היה אלכוהוליסט", הוא מספר, "ההורים שלי החליטו להתגרש ואני נשארתי עם אמא שלי והאחיות שלי. הקשר עם אבא פשוט התנתק לגמרי".

מושייב הצעיר לא מצא את עצמו בתוך הבית, לאור שרשרת הבעיות, והחל לחפש ריגושים בחוץ: "בכיתה ה' כבר התחלתי לעשן סיגריות ומשם ההתדרדרות הייתה מאוד מהירה. בכיתה ח' עברתי לסמים הקלים". 

המדרון הפך חלקלק ותלול יותר כשמושייב קיבל את הבשורה שהתיכון שלו החליט שהוא לא ימשיך ללמוד שם יותר. "בגיל 15 התחילו לי רישומים פליליים, נפתחו לי מספר תיקים, אני זוכר שהיו באים לי שוטרים לבית", הוא משחזר, "באותם ימים הייתי בשימוש מאוד אינטנסיבי בסמים ולא הייתי לי מסגרת כי העיפו אותי מבית הספר".

זמן קצר לאחר מכן הצטרף מושייב לפרויקט הילה. הוא החל את לימודיו שם, אך עדיין המשיך לצרוך סמים. באחד הטיולים נתפס משתמש והוחלט לסלק אותו גם מהפרויקט. "אמא שלי הרימה כבר ידיים, העיפו אותי מכל כך הרבה מסגרות, היו לי תיקים פליליים במשטרה - אבל הפעם לא הייתי מוכן לוותר על הלימודים", הוא מצהיר בנחרצות, "בפרויקט הילה הציבו לי תנאים מאוד ספציפיים על מנת שאוכל לחזור. כל החופש הגדול למדתי ובתחילת כיתה י"ב ניגשתי למבחן שבו קיבלתי 100 וסופית אפשרו לי לסיים את הלימודים שם".

על ההחלטה שקיבל הוא לא לוקח את הקרדיט רק לעצמו. באותה התקופה, לצד המדריכים שחנכו אותו, החלה ללוות אותו מישהי אחת, 'המנטורית' כלשונו, שבלעדיה אולי הכול היום היה נראה אחרת לגמרי - תחיה כהן, המנהלת מפרויקט הילה. לדבריו, תחיה האמינה בו גם ברגעים בהם הוא בעצמו לא האמין. "תמיד היא הייתה אומרת לי שאם אצטרך את העזרה שלה היא תהיה שם ובהתחלה לא האמנתי לה - התרגלתי לזה שהרבה אנשים אמרו לי את זה ולא באמת היו שם", הוא מעיד. 

"כשנתפסתי בטיול מעשן סמים והעיפו אותי תחיה התאכזבה מאוד - אני לא יכול לשכוח את זה, לא הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים ובפעם הראשונה ביקשתי עזרה, הבנתי שזה לא בושה לבקש. היא פתחה את הידיים, הביאה לי חיבוק ואמרה 'אני פה בשבילך'", משתף מושייב בהתרגשות. 

רושל מושייב והמנהלת תחיה כהן

"כשהחלטתי להפסיק להשתמש בגיל 18 היא הבן אדם היחיד שידע שכן ייצא ממני משהו, כל בן אדם שעברתי בדרך לא האמין בי - אתה מרגיש את זה כשבני אדם חושבים שכלום לא יצא ממך. היא תמיד אמרה לי 'אתה יכול להצליח, אתה תלוי רק בעצמך".

וכך אכן היה, מושייב נגמל מהסמים ועלה סוף סוף על דרך המלך, אך גם הפעם לא הכול הלך חלק. "בגלל התיקים הפליליים והשימוש בסמים, הצבא אמר בהתחלה שאני לא בשבילו וקיבלתי פטור משירות ביטחון - לא הייתי מוכן לקבל את זה".

לאחר שהחליט שעל הגיוס הוא לא מוותר, רב"ט מושייב התחיל את המכינה הקדם צבאית 'בני ציון'. "בהתחלה חיפשתי מקום שאולי יטפל בי, כמו מוסד גמילה, אבל הבנתי שזה פחות מדבר אליי - רציתי יותר לעבוד על עצמי, לצאת מהעולם הזה שנולדתי אליו ולהתחיל חיים חדשים ונרשמתי למכינה", הוא מספר, "התהליך שעברתי במכינה היה מאוד משמעותי והעניק לי המון כלים להמשך הדרך".

הנער שחלם על המדים הציב לעצמו 3 מטרות ברורות: הראשונה הייתה לצאת מאזור הנוחות שלו, השנייה להפסיק להשתמש בסמים והשלישית - להתגייס לצבא. את שתי המטרות הראשונות הצליח להשיג, אך גם שסיים את המכינה הצבא עדיין לא היה מוכן שיתגייס. "כל החברים שלי מהמכינה התחיילו, ורק אני נשארתי באוויר. ביקשתי ראיון עם מפקדת לשכת גיוס באר שבע", הוא משתף, "אמרתי לה שאני רוצה להיות לוחם. היא אמרה שבגלל העבר שלי פחות מתאים שאתגייס לקרבי, אבל שהיא מוכנה לתת צ'אנס ושאתגייס לחוות השומר. הבטחתי שהיא עוד תשמע ממני ויצאתי משם".

הימים עברו, רושל נפרד מהמכינה, חזר לשכונת ילדותו בדימונה וחיכה למועד הגיוס: "החלטתי שאני רוצה לעבוד ולחסוך כסף, זה היה עוד איזשהו יעד שהצבתי לעצמי - להתמיד בעבודה ולהתרחק מהשכונה, גם בו עמדתי".

כמה חודשים לאחר מכן, הוא מתייצב בלשכת הגיוס ומתגייס לחוות השומר. כבר שם הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג. "הגעתי ל'חווה' חדור מטרה, ידעתי בדיוק מה אני רוצה ולא ויתרתי. רציתי שירות קרבי , רציתי להיות לוחם", הוא נזכר בחיוך, "הבאתי המלצות מכל מסגרת שהייתי בה לקב"ן כדי שתראה שאני כשיר להיות לוחם, עשיתי המון וועדות שבסופן הודיעו לי שעם סיום הטירונות אני ממשיך לטירונות בגולני".

רב"ט מושייב מסיים פרק אחד בחוות השומר וממשיך משם לפרק השני - המסלול עליו חלם בחטיבת גולני. "בטירונות היו קשיים - הייתה לי פציעה בקרסול שהקשתה וגם מבחינת מנטלית - המחשבה שאחרי טירונות של 3 חודשים בחוות השומר לעבור עוד טירונות, כמעט שנה שלמה אני מוצא את עצמי בהכשרה, זה לא פשוט", הוא מספר אבל מיד מוסיף, "הכי קל בשבילי היה להיות בתפקיד פשוט וזה בדיוק הרגע שמסתכלים אחורה על מה שעברתי ואומרים  'אם עברתי את כל זה אין סיבה שאוותר רק כי קשה לי ברגליים או שכואב לי בקרסול'".

עם סיום ההכשרה עמדה בפניו דילמה נוספת: האם להמשיך לקורס מ"כים או לקבל את הפק"ל עליו חלם ולהיות צלף - הוא החליט ללכת אחרי החלום וכמו שרק הוא יודע לתת את כל כולו בתפקיד. "הצבא נתן לי הרבה כלים להתמודד איתם באזרחות", הוא מסכם רגע לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, "מי שלוקח את הצבא כמשהו שאפשר ללמוד ממנו יכול לקחת הרבה דברים להמשך החיים שלו ולנערים שאולי עכשיו נמצאים במקום שאני הייתי בו - אל תיפלו לתירוצים של עצמכם, אל תוותרו לעצמכם, אם אתם רוצים משהו באמת אתם יכולים להשיג אותו. אף פעם אל תאשימו אף אחד בצרות שלכם".

גם את הקשר המיוחד עם תחיה, אותה מנהלת שליוותה אותו כשהיה תלמיד, הוא לא זנח, וזוכר תמיד איך הכול התחיל: "אני יושב איתה כל סופ"ש שאני חוזר, כל טקס שהיה לי היא הגיעה ותמיד אמרה לי 'בסוף אתה צריך להאמין בעצמך, ושאם עוד פעם תגיע למקום שאתה כמעט נופל חזרה למקום בו היית - תמיד תסתכל על הדרך שעברת'".