הקרפ"ח שרוח הקרב שלו לא נפלה - לא משבר ולא מרסיס

"אי אפשר לשכוח את הפחד של ההתחלה, גם אחרי כל האימונים והתרגולים, שום דבר לא מכין אותך למלחמה ולמה שיקרה בדרך", כך מתחיל לתאר סרן ד"ר ש', קרפ"ח גולני, את השתלשלות האירועים שחווה בשנתיים האחרונות ועיצבו את דמותו. 

הוא זוכר מקרוב את הכניסה הראשונה לעזה, אז ביצע את תפקיד קרפ"ג שקד בחטיבת גבעתי: "רגע אחד אתה בשטח הארץ והכול בסדר, ולאחר מכן אתה מוקף בירי, קרבות, לחימה - ובאופן בלתי נמנע גם פצועים. טיפלתי שם בהמון לוחמים". והוא זוכר את כולם. מדקלם את השעות, הימים והשמות. כל אחד ואחד חקוקים אצלו בראש בסרט נע. 

"האר"ן הראשון שתפעלתי, מבין יותר מדי, היה בג'באליה. מאז, המקום הזה מורכב עבורי ומציף תחושות קשות", הוא משחזר בטון רציני, "באירוע נפל החבר הכי טוב שלי מהגדוד, סרן (במיל') אדיר פורטוגל ז"ל". ומאותו רגע, הצמיד הסגול והפשוט שהוא עונד על ידו מקבל משמעות עמוקה יותר. "ראיתי את אדיר על האלונקה וישר זיהיתי אותו", הוא מספר בכאב, "בסוף, בהינתן הפציעות שלו, לא הייתי יכול להציל אותו".

בתור מי שרגיל להיות בצד המטפל כאוטוריטה הרפואית בשדה הקרב, סרן ד"ר ש' לא היה מוכן לאפשרות שהמצב יהיה הפוך - והוא יהיה זה שעל האלונקה. "באחד המרדפים נקעתי את הרגל, אבל קיבלתי החלטה להמשיך לתמרן עוד כחודשיים, למרות הפציעה", מתאר הקרפ"ח, "כשיצאנו, בדקו אותי וגילו ארבעה שברים משמעותיים". 

גם זה לא הרתיע או עצר אותו אף לא לרגע. "אמרו לי שאצטרך לעבור ניתוח, שאהיה מושבת לחודש. אמרתי שלא יקרה", הוא מצהיר בפשטות. "עשיתי פיזיותרפיה לאורך זמן, והחלטתי לחזור לרצועה". ואכן, הוא מהר מאוד שב להילחם ולהשתתף במבצעים - הכול כדי להיות שם עבור הלוחמים בגדוד. 

"בהמשך נפצעתי גם בשיפא", הוא חוזר אחורה, "26 רסיסים ביד. ברגע שהכריזו בקשר שנפגעתי - כולם נדרכו על המקום. הרגעתי אותם ישר שאני בסדר, בהכרה ויכול להמשיך - אבל מן הסתם פינו אותי משם במסוק". המשפט הזה לבדו, שנאמר בקלילות ובקור רוח, מעביר בצורה מושלמת את רוח הלחימה האיתנה של סרן ד"ר ש'.

"הייתי הפצוע הכי מעצבן שיש", הוא מודה בחצי חיוך, "סירבתי לעלות למסוק בהתחלה. אמרתי שאני רופא ושיעזבו אותי ויתנו לי לטפל בשאר הלוחמים. גם כשהגעתי כבר לביה"ח - רק חשבתי מתי אחזור להילחם". 

מאז, הוא המשיך כקרפ"ג במשך מספר סבבים, עד שלפני כחצי שנה עבר לחטיבת גולני - הפעם כקרפ"ח. "זה שינוי משמעותי, לא היה קל לעשות את המעבר הזה", משתף סרן ד"ר ש', "אני יושב מרחוק, מסתכל במשואה ומתגעגע קצת לאווירה בשטח. במקום להיות בין החול והפודרה, אני מנהל הכול מהחמ"ל".

"חשוב לי לנסות לעזור ללוחמים ולהקל עליהם כמה שאפשר, בכל פוזיציה שאני נמצא בה. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה שעברתי אירועים קשים לא אומר בהכרח שהם צריכים לעבור את זה", הוא ממשיך. "להיות בשטח ולטפל בפצועים זה בין התפקידים הכי משמעותיים - אין דבר שמשתווה לזה". 

והתחושה הזו היא שהביאה אותו למלא תפקיד נוסף, ולא לעצור - גם אם הפעם מהיבט אחר:" אני חווה עוצמה שונה בתור קרפ"ח במלחמה ובתמרון. אני זוכה לגעת בכל כך הרבה חיילים ובמשפחות שלהם, להוות בשבילם כתף ומקור ידע בתוך הערפל".