יהודה עדיין מחפש את הלוחם הפצוע - ששינה את חייו

סירנות האמבולנסים המתקרבים ומתרחקים, מסוקי החירום מחרישי האוזניים ואנחות הפצועים שפונו בבוקר 7 באוקטובר לצומת חלץ, נחקקו במוחו של רב"ט יהודה לנצח. 

באותה שבת הוא קפץ מבית הוריו בבית שמש תחת הכובע של מתנדב לוגיסטיקה ב'איחוד הצלה', ולא יכול היה לתאר לעצמו את הזוועות שהוא עתיד לפגוש בהצטלבות הכבישים המובילה ליישובי העוטף, 10 דקות נסיעה בלבד משדרות - שם ארבו באותן שעות המחבלים.

צילום: תומר פלר | עריכת וידאו: איל ענבר | הפקה ועריכת תוכן: איל ענבר, גל מי טל ועירא בן שושן

יהודה, שעוד היה בעיצומו של קורס החובשים, הופקד על פינוי הפצועים והעברתם מהאמבולנסים ומרכבי הפינוי אל מסוקי החילוץ. "נעמדתי בפתח אחד האמבולנסים ועזרתי לחובש לפנות חייל למסוק. הוא היה פצוע אנוש, במצב מעורפל, כל הפנים והגוף שלו היו מלאים בדם", הוא משחזר ופניו אומרות הכול, "כשהוא חצי בהכרה, הוא פנה אליי, בחור בגילי, וביקש ש'ארד למטה' למוצבים, אמר שהם חייבים עזרה".

"כשהסברתי לו שלא התגייסתי, הוא אחז לי את היד וביקש שאעשה זאת, עבורו", ממשיך יהודה באותה נשימה, "הוא אמר לי 'תתגייס לגדוד 13, גולני, תשלים את המשימה שאני לא הצלחתי לסיים'". 

השיחה בין יהודה ללוחם, שארכה פחות מדקה - נשארה איתו לאורך החודשיים שחלפו עד שסיים את משימתו בדרום. "לא הספקתי לשאול לשמו, אני אפילו לא יודע איך נראו הפנים שלו מתחת לדם ולפציעה או מה עלה בגורלו, אבל משהו בבקשה שלו עשה לי סוויץ' בראש. פתאום נפתח בפניי עולם חדש, לראשונה בחיי".

יהודה, אז תלמיד ישיבה, שיתף את הוריו במחשבות לגבי הגיוס. בהתחלה, נתקל בחששות מצידם, אבל כשסיפר להם את הסיפור שעומד מאחורי, והסביר עד כמה הרצון למלא את בקשתו של הלוחם בוער בו, הם השתכנעו. מאז, הם תומכים בו ומלווים אותו לאורך המסלול.

עם אור ירוק מהשניים, יצא יהודה למסע בדרך לבקו"ם. הוא עבר צו ראשון, מבחנים ומבדקים נוספים, כשבראשו משאלת הלב של הלוחם. "בשלב הזה, כל החברים שלי הכירו את מה שקרה. יצרתי קשר עם כל מי שיכולתי, סיפרתי את הסיפור שלי וניסיתי לדבר עם מי שאפשר כדי להגיע לגולני, רק גולני".

ביום שבו קיבל את השיבוץ, הוא כתב בהתרגשות לחובש שהיה איתו באותה התקרית: "אליהו אתה לא תאמין, הצלחתי! הצלחתי לקבל גולני כדי להגשים את החלום של הלוחם שנפצע שהיה ברכב איתנו. אתה לא מבין מה עשיתי כדי לקבל גולני, הפכתי עולמות". 

ב-16 באפריל התייצב יהודה בלשכת הגיוס, קיבל את מדי הזית והגיע לראשונה לבא"ח החטיבה. "היה לי מאוד קשה בטירונות", הוא נזכר, "פתאום אתה נתקל בדברים שלא ידעת שצריך לשאול או שלא עושים, אבל לאורך כל הדרך הקול של הלוחם הדהד לי בראש. כששובצתי בגדוד 13, זו הייתה עבורי סגירת מעגל, הרגשה שקורה כאן משהו יותר גדול ממני".

לאורך ההכשרה, לוחמים רבים שלקחו חלק בקרבות 7 באוקטובר הגיעו לספר לטירונים הצעירים את מה שאירע ולחזק אצלם את מורשת הקרב. באותם מפגשים ניסה יהודה לחפש את הלוחם שדיבר איתו, לזהות פרצופים, להבין מי היה, אך לשווא. 

"חיפשתי אותו", הוא מעיד, "אבל לא הצלחתי להיזכר בפרצוף שלו, הכול נמחק. אני רק זוכר שהיה לו כיסוי על השעון של גדוד 13, מוכתם בדם".

בתום שמונה חודשי ההכשרה, הוא קיבל את 'החומה', ואפילו הספיק להילחם בלבנון. "היו רגעי משבר, אבל המ"מ שלי תמיד היה שם בשבילי וידע להחזיר אותי לאיזון. אני פה כלוחם גם הרבה בזכותו".

היום, הוא מסתכל קדימה, ועדיין מרשה לעצמו לחלום לפעמים על מפגש עם אותו לוחם שהביא אותו לכאן: "אני ללא ספק הרבה יותר בוגר ויודע מה אני רוצה מעצמי ממה שהייתי לפני שנה וקצת. אני לא יודע מה שמו ומה קרה לו אחרי שהמסוק המריא, אבל המפגש איתו שינה לי את החיים".