מיומנו של מחלץ במשלחת הסיוע בנפאל

25.4.15 - יום שבת
באיחור של יום חגגתי במוצב יום הולדת 21. כל המשפחה הגיעה לעשות לי קצת שמח. ב־1:30 לפנות בוקר קיבלתי טלפון פתאומי. "יו־יו, בוא למשרד שלי". זה היה דילר, המ"פ שלי. "יו־יו! יש לך דרכון?", בתמימות עניתי לו שכן, כי תכננתי לנסוע ברגילה הבאה לחו"ל. "מחר אתה יוצא למשלחת לנפאל! תארוז את כל הציוד שלך, תעדכן את המשפחה". כשהתקשרתי הביתה אמא התחילה לבכות ואבא לא ידע מה להגיד. בזמן שבחוץ כולם עוד היו המומים, אני התחלתי לארגן את הציוד. רק ביחידה שכזאת המעבר בין שיגרה לחירום גדול ומהיר כל כך.

27.4.15 - יום שני
טיסה של 9 שעות, משלחת של 262 אנשים. כששאלתי לובש מדים אחד, "מי אתה?" הוא ענה לי, "היום? או אתמול?" הוא הסביר שביום הוא מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים, ואילו במשלחת הוא רופא מן השורה. איזו הקרבה! איש משפחה עם שלושה ילדים בתוך מסע של אי ודאות לקצה השני של העולם.

28.4.15 - יום שלישי
01:14 שעון נפאל. נחתנו בקטמנדו. ראיתי את התמונה הראשונה, התמונה שלא אשכח הרבה זמן. הנסיעה לכיוון אזור פריסת המחנה (Military Stadium), הכל הרוס. הכל נמחק. נפאלים ברחובות רואים את חוסר הוודאות - גם אלו שביתם לא נחרב עברו לרחוב. אל מול התמונות הקשות, הצוות היה חדור מוטיבציה להתחיל במשימותיו. היה תדריך של מפקד המשלחת, מפקד הנפה, אל"ם יורם לרדו, שדיבר על הזכות שנפלה בחלקנו. התחברתי מאוד למה שהוא אמר ורק חיכיתי לרגע שנצא.

בשעה 18:15 התקבל דיווח על בניין בן שש קומות שקרס, עם חשש ללכודים. הצוות נאסף, עלה לרכבים ויצא למבנה, שממנו חולצו כבר חמש גופות. הריח היה נורא. אני לא יכול לתאר את הריח הזה.

בינתיים במחנה כולם נרתמו למשימת הקמת בית החולים. כוחות החילוץ שחזרו זה עתה מעבודה מפרכת על האתר - כולם נתנו יד. השמועה החלה לרוץ ברחובות, הנפאלים כבר הבינו שהמשלחת הישראלית הגדולה הגיעה לעזור. זה היה לילה לבן, רק לקראת השעה 04:00 הלכנו לישון.