"כאילו ציירו קו של איפה נגמרים החיים - ואיפה מתחיל המוות"

לפני שנתיים בדיוק, נחתה משלחת סיוע ישראלית של פיקוד העורף בברזיל - אך היעד הנחשק לא היה צבעוני ושוקק חיים כמו שאנחנו רגילים לדמיין. את המדינה הדרום-אמריקאית פקד אסון: סכר עצום קרס, ונהרות של בוץ שטפו מכרה ברזל רחב ידיים ובו יותר מ-600 בני אדם. כ-250 מהם קיפחו את חייהם. 

כדי לנסות ולהציל כמה שיותר לכודים ונעדרים, המחלצים הישראליים שיתפו פעולה עם כוחות מקומיים רבים, ביניהם הצבא הברזילאי, המשטרה, מכבי האש ומתנדבים צעירים. עם חלק מהם, חיילי המשלחת שומרים על קשר עד היום - רס"ן רבקה כהן, אז קצינת האוכלוסייה במשלחת הסיוע, עם פדרו בלו, ורס"ן עדן דינו, מפקד גזרה בחטיבת החילוץ וההדרכה באותו הזמן, עם ווסלי קרולאהו.

רס"ן רבקה כהן ופדרו בלו

פחות מדקה אל תוך שיחת הזום עם רס"ן רבקה כהן ופדרו בלו, אני כבר מצליחה להבין את החיבור המיוחד שיש לשניים. לרגע אחד היה אפשר לשכוח שהפעם האחרונה (והיחידה) בה התראו הייתה לפני שנתיים בדיוק, וארכה כשבוע בלבד. 

בין היתר, רבקה הייתה אחראית על תחקור קרוביהם ומשפחותיהם של קורבנות האסון, כדי לדעת היכן לנסות לחפש אותם - גם אחרי שהסיוע הישראלי כבר יחזור ארצה. 

על מנת לתקשר עם המקומיים ולהגיע אל המידע הדרוש, היה צורך במתורגמן - פדרו בלו, מתנדב דובר אנגלית מעיר סמוכה. "ברגע הראשון שראיתי את פדרו אמרתי: 'אוקיי, הוא בא איתי!'", צוחקת רס"ן כהן, "עבדנו ממש טוב יחד. יכולתי רק להסתכל עליו, והוא כבר ידע בדיוק מה אני מתכוונת לשאול. זו אחת הסיבות שאחנו חברים עד היום".

"האירוע עצמו היה נוראי. בחיים לא ראיתי משהו בסדר גודל כזה", מעיד פדרו, "לא היה לנו מושג אם בכלל אפשרי למצוא את כל הנעדרים, אבל ברגע ששמענו שהמשלחת הישראלית מגיעה לעזור, התמלאנו במעט תקווה".

"כשהגעתי, ראיתי מחזה מאוד סוריאליסטי", מתארת רבקה, שפחות מ-24 שעות קודם לכן עוד נחה בביתה, "מצד אחד יש את ברזיל היפהפייה שמכירים מהתמונות, מלאה ביערות ובצבעים, וסנטימטר ליד יש אסון. כמויות של בוץ חום-אדום שמחק הכול מתחתיו - כאילו ציירו קו ממשי של איפה החיים נגמרים ואיפה מתחיל המוות".

"התעסקנו בחיים של אנשים, שנמצאים בסערת רגשות אחרי שאיבדו את היקר להם מכול", משחזר פדרו, "ידעתי שאם רק לרגע, אתן לעצמי לחשוב על מה שעובר עליהם - פשוט אפרוץ בבכי". רס"ן כהן ממשיכה את דבריו של פדרו הנרגש: "הכרנו את המשפחות עצמן, את ילדי הנעדרים - האנשים שהטרגדיה הזו שייכת להם. היה לנו חשוב לעשות את העבודה שלנו למענם, ובשביל זה היינו חייבים להישאר חזקים בעצמנו".

"בכל כיתה אצלנו בפיקוד כתוב: 'המטרה - הצלת חיים'. לא כתוב הצלת חיים של יהודי, או ישראלי, או משהו אחר - אלא הצלת חיים של כל מי שצריך אותנו. במקרה הזה, אנשים פשוט היו צריכים אותנו - ונסענו", היא מדגישה.

"אני לא חושב שהייתי מסוגל לעבור חוויה כזו בלי רבקה", מודה פדרו, ואפילו דרך מצלמת הזום אני רואה שהעיניים שלו נוצצות, "ממש פחדתי להתנדב כמתורגמן למשלחת צבאית. דמיינתי אנשים קשוחים שיהיה מאתגר לעבוד איתם, אבל מהרגע הראשון רבקה הייתה חברה אמיתית. כל חברי המשלחת הישראלית היו מאוד חמים ואדיבים, וזה גרם לי להסתכל על צה"ל בצורה מאוד חיובית".

הוא מספר שרבקה היא הסיבה שהצליח לעשות את העבודה הקשה הזו, ולתפקד באירוע החריג כאילו היה הכי נורמלי בעולם: "היא גרמה לי גם לצחוק ברגעים קשים וידעה מה להגיד כדי להרגיש בנוח, ואני מעריך אותה על זה".

במהלך אותו השבוע, רבקה ופדרו עברו המון חוויות לא פשוטות יחד, אך שום דבר לא הכין אותם לפרידה מאדם שלרגע לא ציפו שיתחברו אליו כך. "ביום האחרון של המשלחת היו לנו שלוש שעות להתרענן. הלכנו לשוק, פגשנו אנשים, קנינו דברים - היינו מוקפים בחיים", מספרת רבקה. "סוף סוף הפסקנו לדבר על המקצוע שלנו והתחלנו לחלוק חוויות, סיפורים אישיים, חלומות ותחביבים", מוסיף פדרו, "היא אפילו השמיעה לי את השיר 'טודו בום'"!

"אבל ברגע ששמנו לב שהפרידה מתקרבת לא ידענו מה לעשות", הוא ממשיך, "אני באמת מרגיש כאילו נפרדתי מחברת ילדות שהכרתי כל החיים. יצא לי להכיר בן אדם נהדר, ואחרי שבוע אינטנסיבי בו צברנו המון חוויות יחד - יכול להיות שלא נראה יותר זה את זו אף פעם. אבל אנחנו ממשיכים לשמור על קשר עד כמה שאפשר, כי אנשים מיוחדים כאלה פוגשים רק פעם אחת".

רס"ן עדן דינו ו-ווסלי קרולאהו

גם רס"ן עדן דינו, אז מפקד גזרה בחטיבת החילוץ וההדרכה, הופתע באותו מוצאי שבת לפני שנתיים, כשהמג"ד שלו התקשר אליו ושאל אם הוא רוצה לקחת חלק במשלחת הסיוע.

"בהתחלה לא האמנתי שהמשלחת באמת תצא", מודה רס"ן דינו, "אבל הדברים התגלגלו מאוד מהר. אתה מנסה להבין בעצמך מה קורה, ותוך כדי מארגן תיק ומעדכן את ההורים ואת החברה. לא עברו עשר שעות וכבר היינו בשדה התעופה, מחכים לתדריך של אלוף הפיקוד".

את ווסלי קרולאהו, חייל בצבא הברזילאי, רס"ן דינו פגש לראשונה ברגע שנחת בברזיל וירד מהמטוס: "חיילים מהצבא הברזילאי חיכו לנו בשלשות בשדה התעופה, ושם ראיתי את ווסלי. היה ממש מלהיב פתאום לראות צבא אחר בפעם הראשונה בחיים". 

"הצבא הברזילאי לא הוכשר בתחום החילוץ", מסביר ווסלי, "לכן, בזמן שעדן וחברי המשלחת הישראלית מיפו את שטח האסון, סרקו אותו וחילצו גופות, אנחנו איבטחנו אותם ודאגנו לכל צורך לוגיסטי שהיה להם כדי שיוכלו לבצע את המשימה שלהם בצורה הטובה ביותר - חילוץ והצלת חיים". 

"כשהגענו לאתר, ראינו שדה בוץ עצום, ולא ידענו אפילו איך להתחיל לגשת אליו", משחזר רס"ן דינו, "הראש התחיל לפעול, והחלטנו לחלק את השטח לריבועים ולסרוק לפיהם".

"פתחנו גוגל מפות, עמדנו על הבוץ והתחלנו לסמן את המבנים. אנחנו לא רואים את הבניין, אלא נמצאים עליו כשהוא מכוסה בבוץ", מבהיר רס"ן דינו, "תוך כמה שעות המשטח היה מלא סס"לים (סרט סימון לבן) שסימנו כל מבנה: חדר אוכל, בתים, משרדים וכו'".

"אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא העזרה של הצבא הברזילאי", הוא ממשיך, "קיבלנו אירוח מדהים, ממש חיבוק ענק בשתי ידיים. הם אלה שהביאו אותנו אל הקרקע הבטוחה שלנו, אל המיטה החמה. אני יכול להגיד בוודאות שבלי הנוכחות שלהם, ובטח של ווסלי, לא היינו מגיעים לאותן התוצאות בשטח".

"לא היה קשה לעזור לצבא הישראלי", מספר ווסלי בחיוך, "יש להם דרך פעולה ייחודית - הם עושים את הכול באהבה! היה מאוד קל להתקרב ולתת יד לחיילים הישראליים. הם קיבלו את העזרה בשמחה, והחיבור בינינו היה מאוד טוב".

עם זאת, מערכת היחסים בין השניים לא נשארה רק מקצועית, כך מספר רס"ן דינו: "אחרי שאתה עובד בהדיקות עם בן אדם, ועובר איתו סיטואציות כאלה - נוצר קשר של ממש. מצאנו את עצמנו מחליפים חשבונות אינסטגרם ופייסבוק כדי שנוכל לשמור על קשר. כשחזרנו לארץ, באמצעות הרשתות החברתיות, שיתפנו תמונות ורגעים שעברנו יחד ויכולנו להביע תודה והערכה אחד לשני".

"אני יכול להעיד על עצמי שאני אסיר תודה", מודה ווסלי ומחייך חיוך רחב מהצד השני של העולם, "לא רק בגלל הידע והעזרה שקיבלנו מהצבא הישראלי, או הקשר החשוב שנרקם בין הצבאות, אלא בעיקר על האנשים שפגשנו, והחברויות שהצלחנו לבנות מתוך המצב הזה".