בין שמיים לארץ - 9 שעות עם חטיבת החילוץ ו-669

"חיובי, אנחנו בכיוון לבנון. תוקפים אותנו מצפון, כרגע ירי קל", מדווח סגן ים קוסגי, מ"מ וקשר בגדוד קדם של חטיבת החילוץ וההצלה, לטייס המסוקים שחג מעל ראשינו. "דרדר, לא קיבלתי אותך", אומר הטייס וסגן קוסגי בתגובה: "יש לנו 14 גפרורים ופרח אחד". לוחמי פלוגת קרן ניצבים בטור מסודר מאחורי האלונקה ותוך דקות מתחיל התרגיל - המסוק נוחת, הלוחמים מעלים את הפצוע, הדלתות נסגרות והינשוף מתרומם לאוויר, נעלם כלא היה. 

זו הפעם הראשונה שלוחמי הפלוגה רואים מסוק מטווח אפס. הם יודעים שביום פקודה יצטרכו לחבור לגדודי חי"ר ככוח מחלץ - לתפוס עמדות מפתח באתרי הרס מורכבים, ואף בחילוצים מוסקים.

אין לאף אחד ספק - נדרש שיתוף פעולה הדוק בין הכוחות המחלצים בקרקע ובאוויר, וחשוב ליצור שפה משותפת שתקל על הכוחות ברגע האמת . לאורך כל התרגיל, השפה המשותפת מהווה מוטיב חוזר בין לוחמי חטיבת החילוץ לצוותי האוויר, שאליהם הצטרפה יחידת חילוץ נוספת - 669.

"ברמת העיקרון, עיקר התרגיל הוא חילוץ בשטח אויב, אך הדגש האמיתי הוא על שיתוף פעולה נכון", מדגיש סרן סער וילאי, מפקד פלוגת קרן, "הלוחמים של 669 סיימו מסלול לפני פחות מחודשיים והתרגיל מהווה עבורם מבחן פיקודי - הם נבחנים על הקשר עם הטייס והפלוגה, על ניהול צוות וטיפול בפצועים. כך גם אנחנו לומדים באיזו שפה הטייסת והלוחמים מדברים ומה הם בדיוק מצפים מאיתנו". 

במשך 9 שעות רצופות תרגלו כל הכוחות הפועלים העלאה והורדה של פצועים מאתרי הרס - כל פעם במתווה אחר. מתרגול לתרגול נתקלו באתגרים שונים, וככל שהתרגיל התקדם ניתן היה לראות את השפה המשותפת מתגבשת. 

ארבעה ימים לפני התרגיל עצמו, פלוגה אחרת בגדוד קדם נאלצה לבצע חילוץ מוסק ולפנות לבית חולים פצוע אמת מסמטאות ג'נין - רס"ן בר פלח ז"ל. "לאור האירוע, פעילות הצוותים בתרגיל היום מקבלת משמעות עמוקה יותר. החיילים מבינים את משמעות האימון, ואת הערך המוסף - הרי מעבר לכוח לוחמה, הם מהווים כוח מחלץ", מספר סגן קוסגי, "חברים שלהם מהגדוד היו בלב ההתרחשות ואנחנו עולים לאותו קו בדיוק עוד ארבעה ימים". 

"ההבנה תגיע כשהם יגיעו ביום פקודה לאתר ההרס", מוסיף עליו סרן וילנאי, "כשהם יצטרכו להסתכל לפצועים בעיניים ולראות מראות לא נעימים. רוב הלוחמים עוברים את זה באיזשהו שלב, ועלינו להכין אותם לכך". 

כשאני שואלת אם הוא חושב שהוא מצליח, הוא מחייך חיוך נבוך: "אני חושב שכן, הטיסה הראשונה והאחרונה נראו שונות בתכלית - ההתנהלות שלנו השתנתה אפילו ברמת הישיבה במסוק, הנחת האלונקה, ומה אני עושה, שלב אחר שלב, כשאני נתקל באיום ממשי. יש פה אפילו נציג מ-669 שיורה זיקוקים על המסוק על מנת לדמות ירי". 

מהעיניים של סגן קוסגי, התרגיל נראה קצת אחרת, שכן תפקידו לדבר עם הטייסת בקשר ולשקף לה את המצב שעל הקרקע: "תמונת התרגיל שלי רחבה יותר - עליי לוודא שהכל בסדר, שכולם עלו, לאשר ולתת אור ירוק להמראה", מספר, "צריך ללמוד בדיוק את מילות הקוד הנכונות, הניואנסים המתאימים וכאמור, ככל שהתרגיל התקדם, השפה המשותפת התגבשה". 

ואכן, כשהמסוק נחת בפעם האחרונה, עמדתי ליד סגן קוסגי, שדיבר בקשר מבלי להסס. הלילה ירד, לא ראינו דבר, והמסוק נחת בחושך מוחלט - מבלי להדליק אפילו פנס אחד. גם הפעם, יצר המסוק סביבו עננת חול גדולה. ובתיאום מושלם, כיסינו את העיניים עם המפרק, כפי שנאמר לנו לעשות בתחילת היום. 

השעה כבר אחת בלילה, והכוחות לא מוותרים על הפוש האחרון, הם שועטים קדימה ופוגשים את הלוחמים של 669 בדיוק בנקודת האמצע - בין המסוק לבין "אתר ההרס" שעל הקרקע. הכוחות מעלים את הפצועים למסוק במהירות ובמקצועיות, בפעם האחרונה להיום, ובזה חותמים את התרגיל. 

"לראות אותם בתרגיל כזה זו זכות גדולה עבורי", מצהיר סרן וילנאי, תוך כדי שהוא מסתכל על חייליו בגאווה, "אני משתחרר עוד שבועיים ואחת המטרות של לשירות הייתה להביא אותם לפה. בתוך השגרה המטורפת חשוב שניקח חלק בדברים כאלה, ושנזכור את הייעוד שלנו כחטיבה - לאהוב ולהאמין במה שאנחנו עושים".