החיים בתוך 'שקף'. מבט מבפנים עם פלוגת קרן

כמו הרבה מוצבים אחרים באיו"ש, גם 'שקף' ניצב בראש גבעה קטנה, משקיף וצופה על היישובים והכפרים סביבו. בכניסה אליו, אני פוגש את הלוחמים והלוחמות מפלוגת קרן בחטיבת החילוץ וההדרכה - עבורם המוצב הזה הוא הבית כבר מספר חודשים. 

"יש משהו מיוחד בחיים כאן במוצב", מקבל אותי סמל א', "מהרגע שהגעת, אתה מתחבר למי שאיתך בצורה שלא חווים בשום מקום אחר". ביומיים הקרובים אצטרף אליהם ואלמד עד כמה הוא צודק.

כמו מכונה משומנת שפועלת מסביב לשעון, לכל אחד מהחיילים והחיילות כאן יש תפקיד ותחום אחריות מוגדר. כבר יותר מחמישה חודשים שהם תופסים את הקו הזה והשגרה השוטפת מוכרת להם היטב - משימות הגנה ומארבי ירי במרחב חטמ"ר יהודה: "יש לנו כאן סדר יום משלנו, מפעילויות קבועות של בט"ש ועד מבצעים מתפרצים ואימונים".

התחלנו לנסוע לאחת מנקודות המארב בגזרה. בדרך, מספרות לי הלוחמות על התחושות לקראת 10 שעות הכוננות שיחלו בקרוב, ומשתפות אותי באחת הפעילויות האחרונות. "לאחר ימים שלמים בהם לא ישנו כדי להבטיח את הגנת הגזרה", משחזרת סמ"ר ל', "יצאנו לפעילות בה תפסנו כמויות גדולה של אמל"ח, עשרות אלפי שקלים שיועדו לכספי טרור ועצרנו כ-30 מחבלים. ברגע הזה הבנתי אין תחליף לתחושה שבזכות הפעילות שלנו אזרחים יכולים לישון בשקט". 

הדרך עד לשם הייתה מעבר בין עליות וירידות. רב"ט ש' שישבה לידי התבוננה על הכביש החשוך והסתכלה סביב על הגדר והכפרים. יכולנו לראות רק מטר אחד לפנינו בכל פעם, בעוד סמ"ר י' עצמה עיניים וניסתה לתפוס עוד כמה דקות של מנוחה לפני ההגעה.

בעודנו יושבים בראש עמדת השמירה, החושך כבר עוטף מסביב. כעת, רק אור הכוכבים מצליח להאיר את קירות הבטון הישנים. בחצות הלילה המעונן, הלוחמות נשארות בדריכות מירבית, עוקבות אחר קולות חשודים והבהובי מכוניות החולפות לצד הגדר.

פתאום שמעתי שריקה חזקה, הסתובבתי לחפש מאיפה זה הגיע, והאם היא כוונה אליי. "היי! כתב!", קרא לעברי רב"ט ל' מספסלי השק"ם, "בוא שב איתנו". בהמשך התברר לי שהוא זה ששרק לכיווני. אני מצטרף לחיילים וחיילות היושבים ומשוחחים אל תוך השעות החשוכות של הלילה. אחרי ימים עמוסים וארוכים, נראה שהם מחכים לביחד הזה ברגע של הפוגה.

ב-3 לפנות בוקר, הצטרפתי לחדר של חובשי התאג"ד. פתאום מצלצל הטלפון של אחד מהם. "הפרמדיקית?", הופתעתי מהשיחה בשעה המאוחרת, אך מסביבי כולם ידעו מה עליהם לעשות. תוך דקות אחדות הם כבר עלו על ציוד ויצאו לעבר המרפאה. "צריך להתחיל לזווד את ה'טיגריס'", צעקה לעברם החוג"דת, "הוקפצנו לחפ"ק מבצע - חמש דקות לתזוזה".

'תזרוק לי את התיק אר"ן', צעקה סמל נ' החוג"דת. בעוד אני תוהה מול ערמות התיקים שמולי על מה התכוונה - סמ"ר ע' חובש בתאג"ד הגיע מאחורי ושלף תוך רגע את התיק המדובר, "אם היית עושה את זה כל יום גם אתה הייתה מוצא אותו כבר מתוך שינה" הוא אמר בגיחוך, ורץ למשימה הבאה לפני תזוזה".

אחרי שהעבירו את מה שנדרש מהאמבולנס ל'טיגריס' - בהבזק של רגע יצאו מהבסיס מוכנים לפעילות. רק בבוקר, כשהדליקו את האור והעירו אותי כשנכנסו מותשים, הבנתי שהלכו למבצע מעצרים של מג"ב איו"ש במרחב המוצב.

בתחילת יומי השני ב'שקף', עברתי ממשרד למשרד בפלס"ם של גדוד קדם. בגלל כמות המשמרות ואיושי הכוחות שיש לספק - נדיר למצוא בשעות מוקדמות אלו חיילים שלא שקועים בעבודתם.

אם זה אנשי המודיעין, האופטיקה והנשק או הלוגיסטיקה. העיניים לא סוטות מהמשימה, וכל חלל מרגיש כמו עולם אחר ושונה. "במוצב כמו שלנו, כל אחד ממוקצע בתפקידו במידה הכי גבוהה שאפשר, ומכירים כל תחום כדי להצליח למקסם את הצלחת המשימות".

ככל שעברו השעות, התחלתי להפנים את הדברים שאמרו לי הלוחמים והלוחמות כשנכנסתי לראשונה. נכון, השגרה לעיתים יכולה להרגיש חזרתית, אבל כפי שהסבירו לי בזמן שהשקפנו על הכפרים והמרחבים הפתוחים מול עינינו: "ככה זה בבט"ש, יש לנו משימה אחת ואנחנו צריכים לבצע אותה עד הסוף".