5 ימים של תרגול, ומשימה משולבת - גם לטפל וגם לחלץ
איך מטפלים בפצוע שקבור מתחת לשכבות בטון, אינו בהכרח חייל צעיר ובריא, ועצם החילוץ עלול לסכן אותו בתסמונת 'מעיכה'? במשך 5 ימים, צוותי החילוץ והרפואה של פיקוד העורף תרגלו מענה לבעיות האלו בדיוק. מתרחיש אחד לשני, הצטרפנו לראות מקרוב את המיומנויות שיכולות להציל את החיים של כולנו
כשפרמדיקית מגיעה לפצוע, האינסטינקט הראשון שלה הוא להעניק את הטיפול הטוב ביותר, עד לפינוי לבית החולים. אבל מה קורה כשהפצוע נמצא עמוק מתחת להריסות בטון, אי אפשר להגיע אליו עם הציוד הרפואי הדרוש, והוצאתו מהמבנה עלולה להימשך שעות?

במצב כזה, הפעולות המוכרות כבר לא מספיקות - צריך למצוא דרכים חלופיות. וזה בדיוק מה שמתכוננים אליו בקורס מטפל־מחלץ של פיקוד העורף. מדובר בהכשרה בת חמישה ימים, המיועדת לאנשי הרפואה של הפיקוד: חובשים, מטפלים בכירים, פרמדיקים ורופאים, בסדיר ובמילואים. על הפרק, רעידות אדמה, אסונות טבע, פיגועים, נפילות טילים, ותכנון המענה הרפואי לנפגעים.
"ברפואה צבאית, רגילים מאוד לטפל בחיילים בריאים וחזקים בני 18 עד 23, ופתאום אנחנו מדברים על מתאר של אוכלוסייה אזרחית", מסביר סרן (במיל') יונתן רוסו, מפקד הקורס במילואים, "אלה יכולים להיות ילדים, תינוקות, מבוגרים וקשישים, עולים חדשים בדיור מוגן שלא מדברים את השפה שלנו, או חולים עם מחלות רקע מורכבות. רמת הטיפול שנדרשת רחבה ומאתגרת הרבה יותר".

את הפער הזה מכירה היטב גם סמ"ר אוריאן, פרמדיקית בגדוד ארי - הגדוד החדש ביותר בחטיבת החילוץ. בשגרה, היא וכוחות הגדוד פועלים בגזרת יהודה במסגרת הביטחון השוטף, והיא מעניקה מענה רפואי לאירועים מבצעיים.
"אם פרמדיקים רגילים לזה שמפנים פצוע, למשל בתאונת דרכים, לבית חולים - לי אין את היכולת הזאת", מסבירה אוריאן, "אני בהכרח עומדת להתמודד עם טיפול מתמשך, עם פצועים שצריך לחלץ תוך שעות ועם תסמונות הרבה יותר מסובכות. זה דפוס שונה גם לפרמדיקים וגם לרופאים".

אחת התסמונות המרכזיות שאנשי רפואת החילוץ נדרשים להכיר היא תסמונת מעיכה - מצב בו חלק מגופו של אדם נמצא תחת לחץ ממושך, וחלים בו שינויים שעלולים להפוך למסוכנים במיוחד ברגע השחרור. במקרים מסוימים, הבעיה תעכב את הוצאת המטופל מההריסות, עד שיקבל טיפול מתאים לצמצום הנזק.
בתרגול שערכו המשתתפים במהלך הקורס, הם התמודדו עם אירוע רב־נפגעים שבו חלק מהפצועים נמצאו בעומק אתר ההרס, וסבלו מהתסמונת.

"אם הייתי פרמדיקית במתאר רגיל, היו כל מיני פרוצדורות שהיה לי הרבה יותר קל לבצע. למשל, אני יכולה פשוט להנשים את המטופל", היא מספרת, "אלה דברים שאנחנו עושים באופן טבעי. אבל ברגע שאני מוציאה אותו מבניין עם הריסות, ואין אפשרות לחבר את הציוד, צריך למצוא פתרונות יצירתיים יותר".
"אר"ן זו עבודה שאין בה פתרון 'קלאסי'", מוסיף סרן יוניס, ס' רמ"ד רפואה בבא"פ העורף ומפקד הקורס בקבע. "אין מצב שבו עושים א', אחר כך ב' ובסוף מגיעים ל-ג'. אנחנו מספקים לצוותים כלים להתמודד עם הסיטואציה ולסדר אותה, אבל אין כאן פתרונות פשוטים".
המדריכים מלווים את הצוותים לאורך התרגיל, מזהים את נקודות החוזק והקושי שלהם, ומתאימים את רמת האתגר. גם כשמשתתפת מצליחה להתמודד עם התרחיש בקלות, הם עשויים לאתגר אותה עם דילמות נוספות.

אלא שהטיפול הרפואי הוא רק חלק מהמשימה. לאחר שהצוותים מסיימים לטפל בפצוע, הם נדרשים להוציא אותו מאתר ההרס על גבי אלונקה, ולפנות אותו דרך שטח שאינו בהכרח בטוח למעבר. לעיתים מדובר בפינוי מגובה של שלוש קומות, כך שגם לאחר שהטיפול כביכול הושלם, נותרת דרך מורכבת.
לצד הטיפול בפצועים הלכודים, הקורס מקדיש מקום משמעותי גם להתמודדות הנפשית של אנשי הצוות ושל הנפגעים. המפגש עם זירות הרס, עם אנשים שנלכדו ועם מראות קשים עלול להשאיר חותם גם לאחר שהאירוע מסתיים. בעקבות הניסיון שנצבר, נוספו להדרכה דגשים הנוגעים להתמודדות עם טראומה ולחשיבות הכשירות המנטלית.

בין אתר הרס אחד למשנהו, המסר שמנסים להעביר בקורס נשאר קבוע: "אם אני צריך לבחור דבר אחד שהייתי רוצה שמי שעובר את הקורס ייקח איתו, זה להבין שהסיטואציה מורכבת, לעצור שנייה, לחשוב, לטפל מתוך הבנה ולראות את התמונה הגדולה".