אדיוס לספרד, הולה לירוקה - המסע של בן מקסטל דה פלס לנח"ל

לאחר עשרות קילומטרים ארוכים שלוו ביזע, דמעות ואבק, כשהעייפות מרצדת בעיניהם, עמדו בשבוע שעבר בגאווה המסיימים הטריים של מסלול חטיבת הנח"ל, שצלחו את מסע הכומתה. 

בין שורות הלוחמים ניצב גם רב"ט בן מלאכי. במבט חטוף קשה לזהות כי מאחורי אותו החיוך של החייל בן ה-19 מסתתר סיפור ייחודי שהוביל אותו לאן שהוא נמצא היום, סיפור שהפך את חייו מן הקצה אל הקצה.

את הזיקה לצבא פיתח בן בנקודה מעט מרוחקת יותר על המפה - בקסטל דה פלס, עיר קטנה הממוקמת לא רחוק מברצלונה שבספרד. בן נולד והתגורר בה במהלך 17 השנים הראשונות של חייו, לפני שהחליט לעשות את הצעד ולעלות לישראל.

"תמיד ידעתי שזה יקרה", הוא מצהיר, "אבא שלי שירת בסיירת צנחנים, אחי הגדול עלה כדי להיות לוחם בכפיר, אחותי עשתה שירות משמעותי כמדריכת 'שראל', וסבא שלי לחם אף הוא בסיירת צנחנים ונפל במלחמת ששת הימים. מבחינתי לא הייתה אופציה אחרת".

ואכן, חודשים ספורים לפני יום הולדתו ה-18, עם המסורת המשפחתית המפוארת שמלווה אותם כל הזמן, ארזו בן ואחותו התאומה אלכס תיק, ובעזרת 'גרעין צבר' עלו יחדיו ארצה כדי להתחיל את שירותם הצבאי.

"כשהגעתי הכול היה מאוד מרגש ומבלבל", מודה בן בחיוך, "גרתי בכפר מסריק אצל משפחה מאמצת מדהימה, כשהגיע הרגע לנסוע לבקו"ם ולהבין איפה אני עומד להעביר את השנים הבאות שלי, התרגשתי".

חוויית הגיוס והשיבוץ של בן הייתה מעט שונה מהרגיל. בזכות העברית הטובה שרכש בבית הוא לא היה מחויב לקחת קורס עברית, דבר שאפשר לו לבחור את המקום אליו הוא רוצה להגיע. 

"כשישבתי מול הקצין, המחשבות על הלוחמים במשפחה עברו לי בראש, ואמרתי לו מיד שאני רוצה להגיע לנח"ל", הוא נזכר, "כשהודיעו לי שאני מתגייס לנח"ל שמחתי מאוד, בן דוד שלי שירת שם כמפקד במבצע 'צוק איתן' והרגשתי שזה המקום הנכון בשבילי".

"כשהגעתי הכול היה מאוד מרגש ומבלבל", מודה בן בחיוך, "גרתי בכפר מסריק אצל משפחה מאמצת מדהימה, כשהגיע הרגע לנסוע לבקו"ם ולהבין איפה אני עומד להעביר את השנים הבאות שלי, התרגשתי".

חוויית הגיוס והשיבוץ של בן הייתה מעט שונה מהרגיל. בזכות העברית הטובה שרכש בבית הוא לא היה מחויב לקחת קורס עברית, דבר שאפשר לו לבחור את המקום אליו הוא רוצה להגיע. 

"כשישבתי מול הקצין, המחשבות על הלוחמים במשפחה עברו לי בראש, ואמרתי לו מיד שאני רוצה להגיע לנח"ל", הוא נזכר, "כשהודיעו לי שאני מתגייס לנח"ל שמחתי מאוד, בן דוד שלי שירת שם כמפקד במבצע 'צוק איתן' והרגשתי שזה המקום הנכון בשבילי".

את הטירונות מתאר בן כחוויה מטלטלת רגשית. המרחק מהבית ומההורים, בשילוב המשמעת הצבאית הנוקשה המלווה את הכשרת הלוחמים הפכו למאתגרים עם הזמן. "התגעגעתי", מעיד בן בפשטות. "בהתחלה זה היה יותר מורגש, אבל מה שהחזיק אותי כל הזמן הזה היו השיחות עם אבא שלי בשעת ט"ש. הוא הבין בדיוק מה עברתי וידע מה להגיד, הוא נתן לי את הכוח להמשיך".

מהר מאוד גילה רב"ט מלאכי שהחיבור שלו ללוחמה חזק משחשב. "בכל פעם שהיה מסע או תרגיל ירי, שמחתי מאוד", הוא מספר, "כל הראבק והאתגרים הפיזיים נתנו לי להרגיש משמעותי יותר ולהבין למה אני שם".

במהלך האימון המתקדם האהבה לאותם הדברים הפכה למעט יותר מסובכת כאשר התגלה לבן קרע במיניסקוס כתוצאה מהמאמץ. "זה היה מבאס והקשה עלי בחלקים מסוימים באימון", הוא ממשיך, "אבל המפקד שלי והמחלקה שלי עזרו לי בהכול, תמכו בי במאת האחוזים ולא נתנו לי לוותר לרגע".

כעת, בין שורות הלוחמים, כאשר הירוקה בידיו וחודשים כה ארוכים של מאמץ וציפייה נמצאים מאחוריו, מביט בן לאחור על המסע שעבר ומתקשה לעצור עצמו מלחייך. "אבא שלי טס במיוחד מברצלונה כדי להגיע, וכל המשפחה המאמצת שלי באו גם", אמר בהתרגשות, "קשה להאמין שאחרי כל התרגילים, השדאות והזמן בשטח אני סוף סוף אגיע לגדוד שרציתי - 931, ואתחיל לעשות את מה שהתגייסתי לעשות".

"עם כל האהבה שהייתה לי לארץ לפני העלייה, תמיד חשבתי שכשאגיע זה דבר שידעך", הוא מגלה, "אבל מהרגע שהנחתי את כף רגלי כאן בפעם הראשונה, כל דקה שאני עובר עם הלוחמים האחרים, הצוות והמחלקה רק מחזקים אצלי את התחושה שישראל היא הבית שלי. עכשיו יש לי את הזכות להגן עליה בתור לוחם אמיתי לכל דבר".