האמא שעולה עם סיירת נח"ל את פסגת הקנאים - כבר 10 שנים
כל לוחם בסיירת הירוקה שעלה בעשר השנים האחרונות את הר הקנאים בסוף המסלול, מכיר ויודע למה אמא אחת, עומדת בפסגה ומחכה לכל אחד מהם. זהו הסיפור של חגית, שבמשך עשור מצטרפת למסע האחרון של הכשרת סיירת נח"ל, לזכרה של בנה
08.06.25
0
אני עומדת על קצה הר הקנאים כשהשמש בדיוק זורחת. לצידי, כמיטב המסורת, ניתן להבחין בלוחמי עבר. הם מחכים לתמוך בלוחמי סיירת נח"ל של מחזור מרץ 24', שזה עתה מסיימים את המסלול, מתנשפים ומיוזעים בדרכם לפסגה. אך בין כל לובשי המדים מחכה גם אמא אחת, לחבק כל אחד מהם.
כל מי שעלה את ההר הזה, יודע שהעלייה חדה במיוחד, והדרך היחידה להגיע לראשו - היא בטיפוס. כשאני עליתי אותו בפעם הראשונה והאחרונה, נאלצתי לעצור באמצע כדי להסדיר את הנשימה. אבל לצידי טיפסה אותה האמא, נחושה להגיע לקצה.
חגית פלס הוא שמה, ואת הרכס היא עולה יד ביד עם רס"ן (במיל') ע'. הם לבושים בבגדים אזרחיים ובהחלט שונים מהנוף, כולם מכירים אותם, ויודעים בדיוק למה שניהם מטפסים על הר בשעה ארבע בבוקר, ורק אני מחכה כבר להגיע לפסגה ולשאול כל כך הרבה שאלות.
סגן רועי פלס ז"ל, הוא בנה של חגית, שהיה קצין בסיירת נח"ל, ונפל בבית חאנון במבצע 'צוק איתן'. "רועי וע' סיימו את קורס המ"כים, באותו יום שבו עלה מחזור חדש על הר הקנאים. ולפי המסורת, לוחמי הסיירת הסדירה מגיעים לתמוך באלה שמסיימים", היא מספרת.
"מלטרון הסעתי אותם לבאר שבע, ושם, הם מילאו את כל התרמילים שלהם בצ'וקולוקים שיחלקו למסיימים. זאת הייתה התלהבות ענקית, והמון דיבורים על הר הקנאים. ההתלהבות וההתרגשות לקראת העלייה הדביקה אותי. זה היה אחד הטריקים שלי, להיות איתו בכל רגע גם אם היה צריך טרמפ של 10 מ' - הייתי שם".
"כשהוא שובץ בתור מ"כ בסיירת, הוא היה בטוח שלא רק יעלה איתם את ההר, אלא גם יעשה איתם את 150 הקילומטרים שקודמים לטיפוס הקנאים", היא משחזרת, "אך באמצע המסלול של חייליו הוא יצא לקורס קצינים, ואז אמר: 'טוב, אני חוזר לפלוגה שלי בסיירת בתור מ"מ, ושם אסיים את המסלול עם החיילים'. אבל שבועיים אחרי סיום הקק"ץ, פרץ המבצע, שממנו הוא לא חזר".
לאחר שחגית שמעה מהחברים של רועי על אותו ההר, היא החליטה שהיא חייבת לנסוע אליו. כך זה התפשט לכלל המשפחה והחברים. "יש שיר שחבר ילדות כתב לזכרו של רועי, ששמו 'שקט של מדבר', שמספר על השלווה הצחיחה בראש ההר. החלטנו לצלם קליפ לשיר באותו המפגש של המשפחה והחברים בקנאים".
"מ"פ של פלוגת העורב בסיירת ראה את הקליפ, פנה אליי וכתב לי: 'אנחנו עולים להר, למה שלא תבואי גם?' זה היה בשנת 2016", היא מספרת, "הגעתי ועליתי להר, ארבעה חודשים אחרי הוא כתב לי: 'יש עוד עלייה, את באה? ומפעם לפעם זה הפך לקבוע, . היום כבר עשור אני עולה ויורדת את הקנאים, מלאת אנרגיה ושמחה".
רס"ן (במיל') ע', היה חברו הטוב של סגן רועי ז"ל, וזה שהחליף את מקומו בתור המ"מ. "כשע' סיים את המסלול עם חייליו כמ"פ, חיכיתי לו בפסגת ההר, והענקתי לו חלק מהדיסקית של רועי בשם המשפחה", היא מספרת בחיוך, "בהר הזה קורים ניסים - הוא חלק מהחיים שלנו".
שאלתי אותה האם זה לא משונה לחכות לחיילים שאין להם קשר לרועי, בגלל הזמן שעבר? היא ענתה לי שהמפקדים אומרים לה: 'את קיבלת אותי, ועכשיו את מקבלת את החיילים שלי', באותו הרגע הבנתי כמה דורות היא הכירה, כמה לוחמים היא חיבקה, ולכמה חיילים היא חילקה את מחזיק המפתחות שעליו כתוב 'צוות פלס', שעליו רועי כל כך חיכה לפקד.
חגית בוחרת לסיים את השיחה שלנו - בצוואה של רועי: "הוא עבד על מטלה להגשה בקורס הקצינים ושלח לי אותה בתאריך 9 במאי 2014, וביקש ממני לא לפתוח אותה. 3 חודשים לאחר מכן אני פתחתי אותה, בסוף השבעה שלו, וקראתי שם את מה שבדיעבד הייתה הצוואה שלו".
"'ללא הנכונות להקריב את חיינו למען חברינו ולהפך, לעולם לא נוכל למלא את תפקידינו כהלכה', אלו היו המילים שרועי כתב. הוא נהרג מפגיעת טיל נ"ט, ועד אור ראשון חבריו לצוות חיפשו אותו וסיכנו את חייהם כדי להשיבו. והידיעה הזאתי שאנחנו סומכים אחד על השני, ויכולים לסכן את עצמנו בשביל להביא אותם הביתה שלמים ככל האפשר - זאת הרעות שהייתה כל כך חשובה לו".
"רועי היה ילד מאוד מיוחד, אינטליגנט, אוהב, ספורטאי חד ועם ראייה אופטימית. הוא היה רגיש לאנשים שקשה להם, הוא מישהו שאפשר לשים לו יד על הכתף והוא יהיה שם בשבילו", חגית מספרת. וכך גם היא, עומדת שם, משקיפה על חיילי החטיבה, עם הראייה הכי אופטימית, שכל לוחם יודע שאפשר לשים לה יד על הכתף - והיא תהיה שם בשבילו.
