השיר המרגש של הסב ששרד 4 סלקציות עם נכדו הצנחן

"הסיפור שלי מיועד בעיקר לצעירים", כך פותח חיים נוי את הספר שלו ומכניס אותנו לחייו המרתקים ומעוררי ההשראה, "זהו סיפור על הישרדות", הוא כותב, "על בריחה והסתתרות, על התמודדות עם מצבים קשים של מחלות, ורעב שהציק ביום ובלילה, והרצון לדעת איך להתגבר ולצאת מהמצבים האלה ולהמשיך לחיות מבלי להישבר או להתייאש".

"כי הייאוש מביא לחולשה", מוסיף חיים, "וחולשה במקומות שעברתי, מביאה לחוסר אונים וחידלון. הכרתי אנשים מקרוב שהתייאשו ולא שרדו. אני חיים, אוהב את החיים. לא התייאשתי ושרדתי".

הוא נולד ב-1929 לרחל ואברהם נוימן, בתור הבן השלישי מתוך שבעה ילדים. הם גרו בעיירה שנקראה בפי יהודי האזור 'אויבר ביסטרה', שהיום נמצאת תחת שלטון אוקראינה.

ב-1941, כשאנשי המשטרה ההונגרים החלו לחפש אחרי יהודים בקרבתו, וכשהוא בן 12 בלבד, ברח חיים עם אחיו הצעיר ביותר מביתם. כשהגיעו לנהר גועש שהבינו שלא יוכלו לחצות, הם התפצלו - חיים חצה את הנהר וזו הפעם האחרונה שראה את אחיו הקטן. הוא הגיע אל דודו יוסק'ה והתחבא בביתו במשך שנתיים וחצי. אחריהן נלקח עם דודיו לגטו 'איזה', משם ברח והגיע לבסוף עם חלק מבני משפחתו לגטו 'חוסט'.

מחנה אושוויץ-בירקנאו

לאחר מספר שבועות, נודע לאנשי הגטו כי עליהם להתאסף בתחנת הרכבת. "בעת הנסיעה, הבנו שפנינו מזרחה - לעבר פולין", מספר חיים, "כולם כבר ידעו אז שהמצב שם לא טוב, אך אף אחד לא שיער עד כמה". הנסיעה נמשכה שלושה ימים ולילות, ובתומה הגיעו למחנה אושוויץ-בירקנאו.

במחנה ההשמדה עבר חיים ארבע סלקציות: הראשונה נערכה על ידי מנגלה ברמפה, ובה חיים נשלח לכיוון הילדים והזקנים והופרד מאחיו הגדול. "לא ידעתי מה קורה בסלקציה ההיא ולאן היא תוביל אותי, רק רציתי להיות קרוב לאחי", נזכר חיים.

לכן, במרחק של כ-20 מ' מאחורי מנגלה, שהיה עם גבו לרכבת, סטה חיים מהתור, התגנב מתחת לקרון וחזר לקבוצת האנשים הגדולה שהמתינה לעבור סלקציה. "כשהגיע תורי בשנית, לא חיכיתי שיורו לי לאן ללכת, אלא פתחתי בריצה לכיוון שאליו הלך אחי. מנגלה לא אמר מאומה והניח לי ללכת", הוא משחזר.

בסלקציה השנייה השתמשו בקרש לבדוק מי מספיק גבוה ומי לא. בפעם זו, חלק גדול מהילדים הוותיקים כבר ידעו מה הולך לקרות, ועל כן חיים ידע להתחמק ממנה בזכות כך שהסתתר בבור השירותים.

"כשנודע על סלקציה השלישית חשבתי מייד לאן לברוח והיכן ולהסתתר", אומר חיים, "נכנסתי לצריף של השבויים הרוסים והפולנים, התחבאתי בין כלי עבודה בפינה, ו-19 השבויים עזרו לכסות אותי בכלים". כשנהיה שקט, הוא יצא מהמחבוא המאולתר, נכנס מתחת לדרגשים ונרדם, כנראה מותש מהפחד.

לאחר זמן מה, אחד השבויים העיר אותו ואמר 'רוץ מהר לצריף שלך כדי שה"בלוקאלטסטר" יספור אותך ותקבל את מנת האוכל שלך'.

הסלקציה הרביעית בוצעה מספר שבועות לאחר הקודמת. חיים משחזר את שחווה: "עבדנו עם העגלות ושוב שמענו שריקות וצעקות. כמו בסלקציה הקודמת, גם עכשיו התחלתי מהר לחשוב מה לעשות, אך לא היה זמן להתמהמה. בזמן השריקה צעקתי לנחום, בן דודי, שיבוא איתי להתחבא, אך נחום אמר לי משפט ביידיש שמשמעותו 'אין לי כוח יותר'".

"מדי פעם שמענו קריאות של אנשים 'אלי אלי למה עזבתני', 'מאין יבוא עזרי', 'שמע ישראל', אומר חיים, "נחום ראה את הארובות, חשב על אמו, אחיו ואחיותיו שנרצחו ופשוט התייאש ואיבד את הרצון לחיות. הוא נלקח לקרמטוריום".

"אני, לעומתו, רצתי בכל הכוח לחפש מסתור והגעתי לבתי השימוש", הוא ממשיך, "השתחלתי לתוך אחד החורים. החרא הגיע לי עד הברכיים. פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, ידעתי שאם יתפסו אותי אני גמור. הזעתי, הרגשתי בחילה, חום וקור לחילופין. חשבתי שאני היחידי שם, אבל אז גיליתי לידי עוד מספר נערים ועמדנו שם יחד בדממה".

לאחר אושוויץ-בירקנאו, חיים עבר בין מספר מחנות נוספים, עם תנאי מחיה קשים וחוסר ודאות נורא, בעודו נער צעיר שלא יכול לדעת היכן נמצאת משפחתו או מי ממנה בחיים.

"ב-4 במאי 1945, שחרר אותנו הצבא האמריקני. אני ואנשים נוספים שניצלו מהמחנה בטוחים כי לולא הצבא האמריקאי, תוך פחות מחודש היינו כולנו מחוסלים", הוא מדגיש.

העלייה לארץ ישראל

יציאתו של חיים לדרך ארצה הייתה בתחילת שנת 1946, והסתיימה בהגעה למחנה עתלית ב-03.9.1947. "אלו כל התחנות שעברתי בדרך לארץ ישראל : ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, וינה, אוסטריה זלצבורג, אוסטריה איירינג, גרמניה לנדסברג, גרמניה נמל סט, צרפת אוניית "מעפיל אלמוני", חוף יפו, ישראל, חיפה, ישראל משחתת בריטית לקפריסין, מחנה 22 אנייה בריטית למחנה עתלית קבוצת "אלומות" בגליל התחתון".

ב-3.2.1947, חיים עלה על אונייה בשם 'מעפיל אלמוני' שהגיעה למחנה עקורים בקפריסין. זו הייתה התחנה האחרונה במסעו בן עשרת החודשים, שבסיומם השתחרר מהמחנה בקפריסין והחל את חייו בארץ.

חיים השתתף במלחמות ישראל והיה חלק מחטיבה שלימים תיקרא חטיבת גולני. במדינת ישראל הוא נשא לאישה את חיה, והקימו משפחה עם שלושה ילדים.

חיים ליווה את בני משפחתו במסעותיהם לפולין בתור מורה דרך ואיש עדות. בנוסף, כמו שתמיד רצה אך לא זכה לעשות בעקבות ילדותו הבלתי אפשרית, חיים עלה לתורה ביחד עם נכדו עומר, כיום קצין צנחנים.

שיחתנו עם חיים מלווה לכל אורכה בהתרגשות שקשה להסביר. אולם המסר שהוא מבקש להעביר לחיילי צה"ל ולכל הצעירים באשר הם, הוא זה שממלא אותנו באופטימיות לא מוסברת: "אני יודע שיש לכם בעיות ושגם לכם קשה לפעמים: יש בעיות בבית, במשפחה, יש בעיות עם חברים וחברות, בבית הספר, במבחנים וכשלא מצליחים להוציא רישיון נהיגה. גם בצבא לפעמים קשה להסתדר עם מפקדים שלא מבינים אותך".

"אני מביא את הסיפור שלי", הוא ממשיך, "כדי להראות איך למרות כל הקשיים בהם נתקלתי בגטו, במחנות ההשמדה ובעבודות הכפייה, תמיד ניסיתי למצוא את הטוב, להכיר את הסביבה ולהתרועע עם אנשים. לא פעם ניסו לכלות אותי. גם אחרי המלחמה ניסו להכשיל אותי ולהפריע לי בעבודה או בלימודים, אבל בזכות הרצון שלי לא לוותר הצלחתי להתקדם".

"אתם הצעירים, הכול פתוח בפניכם", הוא מסכם, "יש לכם אפשרויות רבות ללמוד ולעשות את אשר אתם רוצים. לכן, אל תוותרו על הגשמת יעדיכם והכי חשוב - אל תתייאשו לעולם, כי אחרי הכול, החיים יפים!"

תודה מיוחדת לבניה ברבי, לאור בשארי, לרועי כהן, לאסף שמש ולאיתי אלמגור על המחווה המרגשת, ובעיקר לחיים נוי, שעל עדותו מבוססת הכתבה.