כך מצילים חיים בזכות חילוץ מוסק

זה קרה שבוע לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, כשגדוד 101 של חטיבת הצנחנים נמצא בשטח לבנון: בכפר בפאתי העיירה בינת- ג'בל, אוכלים טונה מקופסאות שימורים, ישנים לרגעים חטופים בפינות ארעיות ומתעוררים לקול הכדורים הנורים לעברם. בסביבות חמש אחר-הצהריים, כמה שעות לפני יציאת הרענון הביתה, נתקל הכוח בחוליית מחבלים.

"יצאנו מהבית, התחלנו קרב של כמה רגעים ואז המחבלים איגפו אותנו מאחור", נזכר ערן פרי, לוחם בגדוד. הכוח נסוג חזרה אל תוך אחד הבתים הנטושים. ערן צועד פנימה ומאחוריו חבר לפלוגה שאוחז טיל כתף מסוג "לאו".

כאשר חברו קופץ אל תוך הבית, הטיל משתחרר ומשוגר לעבר רגלו של ערן. "מצאתי את עצמי על הרצפה וכשניסיתי לקום גיליתי שאין לי רגל", הוא משחזר. כמעט חמש שנים מאוחר יותר, רק הרגל התותבת מסגירה את התמונות שבוודאי רצות לו בראש עכשיו.

לרוע המזל, הרופא הפלוגתי, ואיתו משככי הכאבים, לא יכול היה להגיע אל הלוחמים בשל היריות. בלית ברירה, החובש פועל לבדו ושם על הרגל הפגועה "חוסם עורקים רוסי".

"דווקא חוסם העורקים הוא שגרם לכאבי התופת", נזכר ערן. "נשארתי בהכרה מלאה כל הזמן. הייתי דרוך. יושב על האלונקה, בודק שהשכפ"צ עלי ומחפה על חברים".

ערן יושב עכשיו בדירה של אחד הטייסים שחילצו אותו, רס"ן (מיל') ע'. גם מי שהיה מפקד המסוק, אל"ם (מיל') יוסי, הגיע לפגישה המרגשת. הם אומנם כבר התראו בעבר, אבל נראה שההתרגשות לא התפוגגה.

"בשבע בערב מתקבלת הזנקה", נזכר יוסי. השניים יוצאים במהירות מאתר הפריסה של טייסת "החרב המתהפכת" שהייתה בכוננות, נכנסים למסוק הינשוף וממריאים לכיוון הגבול. העננות הכבדה שמכסה את השמיים היא רק הפתיח לאיומים שיגברו. "בכל פעם שהוצאנו את האף מהבית, היריות התחדשו", מספר ערן. "הבנו שאנחנו לא יכולים להנחית את המסוק ככה ושהקרב עוד ארוך".

אין פחד

בלילה קר של דצמבר 1988, יצאו חיילי גולני למבצע משותף עם שייטת 13 ויחידות נוספות אי-שם בדרום לבנון.

"יצאנו בין יום חמישי ליום שישי על ספינת 'אח"י אילת', לתקוף את המפקדה של אחמד ג'יבריל", נזכר אבי אופיר, לוחם גולני לשעבר. "בראייה של ילד שלובש מדים זה היה מגניב, בגיל הזה אין פחד ואין גם זמן לעכל".

אבל המבצע הסתבך ובשלב מסוים הגיע מסוק יסעור וחילץ 77 לוחמים. בעמדה אחרת נשארו מאחור אבי ושלושת חברי החוליה.

"לא ידענו שנשארנו לבד, אבל המשכנו להילחם. כבר תכננו איך אנחנו יוצאים משם ברגל, היה לנו ברור שיום שישי ואנחנו חוזרים הביתה". בינתיים מוזנקים זוג מסוקי "קוברה" מטייסת "המסק"ר הראשונה".

"לא תכננו לחלץ באמצעות מסוקי קרב, אבל ידענו שדברים עלולים להשתבש", מספר אל"ם (מיל') משה, מפקד הטייסת דאז. הוא מחווה באצבעו על התצלום האווירי של לבנון על צג המחשב, האצבעות מטיילות שוב בשבילים והקרב לובש חיים.

"כשהתקרבנו לפה ירו עלינו", הוא אומר ומצביע על הוואדי במפה, "קליע נכנס למסוק והגיע לרגל שלי. למזלי לא נגרם נזק גדול, רק קריעה בסרבל וכוויה שנעלמה".

זה היה הרקע לאחד מהחילוצים המפורסמים והמסובכים ביותר: חילוץ ה"קוברות" במבצע "כחול וחום".

מכה איומה

בכל שנה, ב-28 בפברואר, בשעה 17:50 בדיוק, מצלצל הטלפון בביתו של סא"ל (מיל') דני, טייס מסוקים בטייסת "החרב המתהפכת". מן העבר השני, נשמע קולו של אלי גופר, לוחם גולני לשעבר.

"1970, אני נמצא יחד עם פלוגה א' של גדוד 51 במוצב טמפו, המוצב הכי צפוני בתעלת סואץ", מספר גופר. "מולנו, בצד המצרי נמצא הקומנדו הסודני, ממערב הים וצפונה ביצות. הייתה רק דרך אחת להגיע למוצב וכל הזמן היו עליה חילופי אש, הפצצות של מטוסים ומרגמות".

ואז מתקבלת התרעה נוספת: צלפים באזור. "כאן עשיתי טעות", נזכר אלי, "הרמתי את הראש בעמדה ואז אני זוכר מכה איומה. כדור 7.62 מ"מ פגע בי בראש. אני עדיין שומר את הקסדה שבה רואים את החור דרכו הקליע נכנס והחור דרכו הוא יצא. מעוצמת המכה טסתי והייתי בטוח שזה הסוף".

לא רחוק משם, ברפידים, גם דני טס, אך במסוק "בל-205" לכיוונו של אלי. מבחינתו מדובר ביום לחימה שגרתי, כמעט כמו בכל יום במלחמת ההתשה, מוזנק צוות לחילוץ.

"הפעם הזו הייתה יוצאת דופן", מספר דני, "טיסה נמוכה, בשעת דמדומים מעל הביצות. כשהבנתי שהמוצב תחת אש, חזרתי בלית ברירה למפקדה בקרבת התעלה. שם הצעתי לעשות דבר שלא נעשה מעולם: להזניק מטוס קרב שירעיש מלמעלה ולהניע את כל הטנקים בגזרה שירעישו מלמטה. כך, בחסות הרעש והחשכה חילצנו את אלי לבית-חולים בבאר-שבע".

"זה לא היה כל כך פשוט", מתערב אלי בחיוך, "מסיפורים אני יודע שירו על המסוק וגם מהצד שלנו זה לא היה קל. החבר'ה שלי היו אמיצים וממש שקעו בביצות כדי לחלץ אותי. הרופא אמר שזו פגיעה מסוכנת בראש ולכן הכל נעשה במהירות".

את הסיפורים השלים אלי כשהתעורר בבית-החולים, אחרי יומיים בהם היה מחוסר הכרה. כשהבין שהוא בחיים, אלי השתקם במהירות האפשרית וחוזר לגולני. "כשאנחנו צעירים ויש לנו רצון ברזל, הגוף מרפא את עצמו", הוא מסביר. "אחרי השיקום התנדבתי למילואים ואפילו השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה".

זה קרה שבוע לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, כשגדוד 101 של חטיבת הצנחנים נמצא בשטח לבנון: בכפר בפאתי העיירה בינת- ג'בל, אוכלים טונה מקופסאות שימורים, ישנים לרגעים חטופים בפינות ארעיות ומתעוררים לקול הכדורים הנורים לעברם. בסביבות חמש אחר-הצהריים, כמה שעות לפני יציאת הרענון הביתה, נתקל הכוח בחוליית מחבלים.

"יצאנו מהבית, התחלנו קרב של כמה רגעים ואז המחבלים איגפו אותנו מאחור", נזכר ערן פרי, לוחם בגדוד. הכוח נסוג חזרה אל תוך אחד הבתים הנטושים. ערן צועד פנימה ומאחוריו חבר לפלוגה שאוחז טיל כתף מסוג "לאו".

כאשר חברו קופץ אל תוך הבית, הטיל משתחרר ומשוגר לעבר רגלו של ערן. "מצאתי את עצמי על הרצפה וכשניסיתי לקום גיליתי שאין לי רגל", הוא משחזר. כמעט חמש שנים מאוחר יותר, רק הרגל התותבת מסגירה את התמונות שבוודאי רצות לו בראש עכשיו.

לרוע המזל, הרופא הפלוגתי, ואיתו משככי הכאבים, לא יכול היה להגיע אל הלוחמים בשל היריות. בלית ברירה, החובש פועל לבדו ושם על הרגל הפגועה "חוסם עורקים רוסי".

"דווקא חוסם העורקים הוא שגרם לכאבי התופת", נזכר ערן. "נשארתי בהכרה מלאה כל הזמן. הייתי דרוך. יושב על האלונקה, בודק שהשכפ"צ עלי ומחפה על חברים".

ערן יושב עכשיו בדירה של אחד הטייסים שחילצו אותו, רס"ן (מיל') ע'. גם מי שהיה מפקד המסוק, אל"ם (מיל') יוסי, הגיע לפגישה המרגשת. הם אומנם כבר התראו בעבר, אבל נראה שההתרגשות לא התפוגגה.

"בשבע בערב מתקבלת הזנקה", נזכר יוסי. השניים יוצאים במהירות מאתר הפריסה של טייסת "החרב המתהפכת" שהייתה בכוננות, נכנסים למסוק הינשוף וממריאים לכיוון הגבול. העננות הכבדה שמכסה את השמיים היא רק הפתיח לאיומים שיגברו. "בכל פעם שהוצאנו את האף מהבית, היריות התחדשו", מספר ערן. "הבנו שאנחנו לא יכולים להנחית את המסוק ככה ושהקרב עוד ארוך".

אין פחד

בלילה קר של דצמבר 1988, יצאו חיילי גולני למבצע משותף עם שייטת 13 ויחידות נוספות אי-שם בדרום לבנון.

"יצאנו בין יום חמישי ליום שישי על ספינת 'אח"י אילת', לתקוף את המפקדה של אחמד ג'יבריל", נזכר אבי אופיר, לוחם גולני לשעבר. "בראייה של ילד שלובש מדים זה היה מגניב, בגיל הזה אין פחד ואין גם זמן לעכל".

אבל המבצע הסתבך ובשלב מסוים הגיע מסוק יסעור וחילץ 77 לוחמים. בעמדה אחרת נשארו מאחור אבי ושלושת חברי החוליה.

"לא ידענו שנשארנו לבד, אבל המשכנו להילחם. כבר תכננו איך אנחנו יוצאים משם ברגל, היה לנו ברור שיום שישי ואנחנו חוזרים הביתה". בינתיים מוזנקים זוג מסוקי "קוברה" מטייסת "המסק"ר הראשונה".

"לא תכננו לחלץ באמצעות מסוקי קרב, אבל ידענו שדברים עלולים להשתבש", מספר אל"ם (מיל') משה, מפקד הטייסת דאז. הוא מחווה באצבעו על התצלום האווירי של לבנון על צג המחשב, האצבעות מטיילות שוב בשבילים והקרב לובש חיים.

"כשהתקרבנו לפה ירו עלינו", הוא אומר ומצביע על הוואדי במפה, "קליע נכנס למסוק והגיע לרגל שלי. למזלי לא נגרם נזק גדול, רק קריעה בסרבל וכוויה שנעלמה".

זה היה הרקע לאחד מהחילוצים המפורסמים והמסובכים ביותר: חילוץ ה"קוברות" במבצע "כחול וחום".

מכה איומה

בכל שנה, ב-28 בפברואר, בשעה 17:50 בדיוק, מצלצל הטלפון בביתו של סא"ל (מיל') דני, טייס מסוקים בטייסת "החרב המתהפכת". מן העבר השני, נשמע קולו של אלי גופר, לוחם גולני לשעבר.

"1970, אני נמצא יחד עם פלוגה א' של גדוד 51 במוצב טמפו, המוצב הכי צפוני בתעלת סואץ", מספר גופר. "מולנו, בצד המצרי נמצא הקומנדו הסודני, ממערב הים וצפונה ביצות. הייתה רק דרך אחת להגיע למוצב וכל הזמן היו עליה חילופי אש, הפצצות של מטוסים ומרגמות".

ואז מתקבלת התרעה נוספת: צלפים באזור. "כאן עשיתי טעות", נזכר אלי, "הרמתי את הראש בעמדה ואז אני זוכר מכה איומה. כדור 7.62 מ"מ פגע בי בראש. אני עדיין שומר את הקסדה שבה רואים את החור דרכו הקליע נכנס והחור דרכו הוא יצא. מעוצמת המכה טסתי והייתי בטוח שזה הסוף".

לא רחוק משם, ברפידים, גם דני טס, אך במסוק "בל-205" לכיוונו של אלי. מבחינתו מדובר ביום לחימה שגרתי, כמעט כמו בכל יום במלחמת ההתשה, מוזנק צוות לחילוץ.

"הפעם הזו הייתה יוצאת דופן", מספר דני, "טיסה נמוכה, בשעת דמדומים מעל הביצות. כשהבנתי שהמוצב תחת אש, חזרתי בלית ברירה למפקדה בקרבת התעלה. שם הצעתי לעשות דבר שלא נעשה מעולם: להזניק מטוס קרב שירעיש מלמעלה ולהניע את כל הטנקים בגזרה שירעישו מלמטה. כך, בחסות הרעש והחשכה חילצנו את אלי לבית-חולים בבאר-שבע".

"זה לא היה כל כך פשוט", מתערב אלי בחיוך, "מסיפורים אני יודע שירו על המסוק וגם מהצד שלנו זה לא היה קל. החבר'ה שלי היו אמיצים וממש שקעו בביצות כדי לחלץ אותי. הרופא אמר שזו פגיעה מסוכנת בראש ולכן הכל נעשה במהירות".

את הסיפורים השלים אלי כשהתעורר בבית-החולים, אחרי יומיים בהם היה מחוסר הכרה. כשהבין שהוא בחיים, אלי השתקם במהירות האפשרית וחוזר לגולני. "כשאנחנו צעירים ויש לנו רצון ברזל, הגוף מרפא את עצמו", הוא מסביר. "אחרי השיקום התנדבתי למילואים ואפילו השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה".

שני בחורים צעירים

הדקות הופכות לשעות ארוכות במהלכן ממתין המסוק לפקודות הכניסה. את זמן ההמתנה מנצל יוסי, מפקד המסוק, לתכנון הנתיב לפרטי פרטים. "תנאי מזג-האוויר והמצב המתוח על הקרקע אילצו אותנו לעשות עבודת נמלים של ממש. זחלנו באיטיות באוויר, ממש כמו ניווט ברגל", נזכר ע'.

על הקרקע, תשע שעות לאחר קטיעת הרגל, ערן עדיין מחכה לסיוע והמסוק קרוב מתמיד. "כבר התחלתי להרגיש נמלול בידיים ושפתאום קר באמצע אוגוסט", הוא מספר. "אתה מתחיל לשאול את עצמך כמה זמן אפשר להחזיק ככה, אם אולי ככה גוועים. בעבר הייתי אומר שבמצב כזה עדיף למות, אבל כשזה קורה הדחף לחיות מתעורר בשנייה".

לבסוף עובר המסוק דרך שכבת העננים והיריות ומתקרב אל הכוח. "קשה לתאר את הרגע בו שמעתי את המסוק נוחת", נזכר ערן בהתרגשות. "עד אז לא הערכתי מספיק את חיל-האוויר, חשבתי שהוא לא נכנס ללב הלחימה ופתאום נכנסים עבורי לאזור מוכה טילים. זה מרגש".

מפאת חוסר הזמן, המסוק נוחת ממש בסמוך לכוח בלי לשמור את המרחק המקובל. הצוות לא מתעכב וכעבור 60 שניות ערן, החובש ופצוע נוסף עולים והמסוק ממריא. רק כשהם חוצים את קו הגבול אל תוך ישראל, ע' מרשה לעצמו לסובב את הראש אחורה ולשחרר אנחת הקלה כשהרופא מבשר לו שערן יעמוד בפציעותיו.

לאחר שערן מפונה לבית-החולים רמב"ם שבחיפה, הטייסים חוזרים דרומה לבסיס, אך לא לזמן רב. יומיים לאחר מכן, הם מקבלים טלפון ממכרה שמציעה להם לחזור ולפגוש את ערן בבית-החולים.

"זה היה קצת מוזר. באמצע המלחמה עלינו על א', מצוחצחים ונקיים ונסענו לרמב"ם", נזכר ע'. "מצאנו את עצמנו במחלקה האורטופדית, כשמולנו בחור צעיר וחייכן בכיסא גלגלים", מוסיף יוסי. "זה היה רגע מדהים".

מאז אותה פגישה ההיכרות בין ערן וע' העמיקה. "בסך הכל, אנחנו שני בחורים צעירים, סביב אותו גיל, שחיים באותו איזור מגורים", מסביר ערן. "כשיוצא לנו להיפגש החילוץ אינו נושא השיחה היחיד שלנו, אבל כמובן שתחושת הקרבה מתחזקת בעקבות החוויה שעברנו באותו לילה. אולי זה חלק ממה שדוחף להתקשר מדי פעם".

אוויר, ים, יבשה

בעקבות הירי, ה"קוברות" יוצאות משטח לבנון. משה עולה על מסוק חדש וחוזר לשטח. "השמש הספיקה לזרוח ובאור הדרך נראתה לי ממש מסוכנת, לא כל כך האמנתי שנחזור משם בחיים".

יחד עם החששות, הוא מנסה לאתר את מיקום הלוחמים שנמצאים בשטח מיוער וסבוך. "התקדמנו לאט ובזהירות, כמו שכתוב בספרים. בגלל שהאזינו לקשר, הלוחמים לא דיברו על המיקום שלהם. הקשבנו להוראות מהקרקע עד שלבסוף הכוח יצא מהמחבוא ונחשף".

באותו רגע צרור של יריות פוגע במסוק. "חשבנו שניפול ונהיה שבויים יחד איתם, לכן התחלנו להתרחק בטיסה נמוכה", משחזר משה ואבי מוסיף: "הבנו שבלעדיהם אנחנו אבודים ולכן קראנו בקשר 'אם אתם תלכו, הם יעלו עלינו' והמסוק, כמו בכיכר, חזר על עקבותיו".

"מי יכול לשמוע משפט כזה ולא לחיות כל החיים ברגשי חרטה?", מחייך משה. המסוק הנמיך והלוחמים נתלו על מגלשיו.

את הדרך חזרה לארץ, הם עושים באוויר, דחוקים על הדלתות שמשמשות ככיסאות חילוץ מאולתרים. רק אחד מהם, שהתקשה בפתיחת הדלת, המשיך ונתלה על אחד המגלשיים.

"זו הייתה טיסה בעייתית", מציין משה, "מצד אחד רוצים לטוס מהר כדי לצאת מהאזור הבעייתי ומצד שני אי-אפשר להתפרע כי הם יושבים שם. אבל בתום חמש דקות כבר הגענו לארץ".

"חמש דקות?", מתערב אבי בפליאה, "לי זה נראה כמו נצח". כשהם נמצאים מעל הים התיכון, מורה משה ללוחמים לקפוץ אל עבר סירות גומי שממתינות להם. מהאוויר אל הים ובחזרה ליבשה, עובר אבי לנסיעה ארוכה בטרמפים ומגיע לבסוף לביתו בדימונה. שם מחכים לו אמו ואביו, שצופים בחדשות.

"אבא שלי אמר לי: 'בוא תראה את החבר'ה שלך, מה הם עשו בלבנון'. אמא קלטה את המבט בעיניים ואמרה לי: 'היית שם נכון?'. אבל אני עדיין לא עיכלתי".

הפגישה בין אבי למשה לא איחרה להגיע, יום למחרת הם כבר ראו זה את זה באירוע שנערך בבסיס פלמחים. אך הקשר האמיתי התחיל רק לפני כ-10 שנים כשהתראו במקרה בפגישה עסקית.

"כטייס מסוקי קרב, אני לא רגיל לבצע משימות חילוץ וזו הייתה עבורי סערת רגשות", מספר משה, "זה מה שיצר בינינו את הקשר, אבל החשק להרים את הטלפון הוא זה ששומר עליו בחיים".

"דמעות בעיניים"

"בשנת 1999 קיבלתי מכתב ממפקד הגדוד לשעבר שהזמין אותי לערב גדודי", מספר דני ומצביע על הערתו של המג"ד שנכתבה על גבי ההזמנה: "מבקש לשמור את השתתפותך בסוד עד האירוע כדי שאלי גופר יופתע".

"לראות את דני זה היה בום אדיר", נזכר אלי. "זה מחזיר אותך פתאום 30 שנה אחורה", מסכים דני, "אף אחד לא האמין שאלי יחיה. לראות אותו ולחבק אותו היה מרגש. פתאום הוא הופך לחתיכה ממך. גם היום כשאני חושב על זה, עולות לי דמעות בעיניים".

הפעם הראשונה בה נפגשו בהחלט לא הייתה הפעם האחרונה. במספר פעמים הם אפילו התראו במפגשים של יחידת גולני. "נהייתי ירוק", מחייך דני. מבחינתו של אלי, זו ההגדרה של 'גיור' מוצלח. אך גם הגולנצ'יק המושבע מצא בלב פינה חמה למסוקים.

"לפני כמה חודשים דני לקח אותי לטיסה נוספת, הפעם בהכרה", הוא צוחק, "זאת הייתה חוויה מתקנת, כל עוד אין אש נ"מ, יכולנו ליהנות ולהסתכל על תל אביב מלמעלה".

כשאין מסוק באופק, אלי מגיע ממקום למקום באמצעות אופנוע הארלי דיווידסון שקנה לעצמו ליום הולדת 60.

"אני לא הייתי קונה לו דבר כזה", מעיר דני. לאלי הוא בחר לקנות פסל של מסוק, עליו שעון שעצר על שעת החילוץ והכיתוב: "'אני לא קוסם ואתה לא חתול".

"פעם אחת כבר חילצתי אותו ואני לא בטוח שאוכל להציל אותו בפעם השנייה", מסביר דני ותגובתו של אלי לא מאחרת לבוא: "לא תודה", הוא צוחק, "בשבילי אתה כבר מלאך משמיים, תחשוב מה היה קורה אם לא היית ממהר קצת".