"מהגובה שנפלתי - לא הייתי אמור להישאר בחיים"

לפי ההיגיון הבריא, הוא לא היה אמור לשרוד. דורון זקצר התנדב במשך רוב חייו, עזר לכל מי שרק היה יכול לעזור, ואז מצא את עצמו פתאום בין חיים ומוות. למרות הפציעה הקשה, השיקום המפרך והנכות, דורון לא עוצר לרגע, וממשיך לתת את כל כולו לסביבה.

"החלטתי שאם אני לא מת, אני לא מאבד הכרה"
24 באפריל 2019. דורון ומשפחתו יוצאים לטיול במדבר יהודה, ולקראת סוף המסלול ישנה עלייה תלולה. דורון החל לרדת בצורה זהירה במורד המסלול כדי לסייע לאחת המטיילות לעלות, אך בעודו יורד במדרון תלול, התנתקה אחת האבנים, ודורון נפל כ-15 מטרים לתחתית הערוץ. הוא התגלגל ונחבט שלוש פעמים בדרכו מטה. "מהגובה שנפלתי - לא הייתי אמור להישאר בחיים", הוא משתף. "אני לא זוכר את הגלגולים. אני זוכר רק שהחלטתי שאם אני לא מת, אז אני לא מאבד הכרה".

"הגעתי למטה. אני לא יודע אם הייתי מעולף, אבל מבחינתי הייתי ער, ואז התחיל המאבק. בן דוד שלי הגיע ראשון והצמיד חולצות לראש שלי, כי כל הראש שלי היה פתוח. אני הייתי בהכרה. הרגשתי כאילו מישהו חותך לי כל שנייה את הגוף, מנסר אותי". ההחלטה של דורון להישאר בהכרה עמדה למבחן: "הראש אמר לעצום עיניים, לעזוב הכול, לשחרר. זה היה מפתה מאוד לעצום עיניים, זה הרגיש כאילו אני אפתור ככה את כל הבעיות. אבל הסתכלתי למעלה על ענן, והחלטתי שמשם מגיע המסוק. וזהו, אז הייתה המלחמה להישאר בהכרה. בהתחלה עוד הצלחתי לומר את השם שלי, אחר כך הוצאתי לשון או מצמצתי או סימנתי בדרך אחרת. ואז, המסוק הגיע".

אחרי המתנה קשה מנשוא בה דורון נע בין החיים לבין המוות, מסוק ה"ינשוף" (בלאק הוק) של טייסת 123 ("ציפורי המדבר") הגיע. "אני זוכר הכל. אני זוכר את האלונקה, את העלייה למסוק בכאבים מטורפים, וגם את הטיסה. אני זוכר את הלוחם מ-669 (היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד) שצעק כל שנייה את השם שלי. בדיעבד, אני יודע שאיבדו אותי במסוק, ונתנו לי שתי מנות דם כדי להחזיר אותי. בסורוקה במנחת איבדו אותי שוב, ואז נלחמו עליי, על החיים שלי".

"הבת שלי חיבקה אותי, ולא הרגשתי את הכאב"
פניו של דורון היו מרוסקות, הוא שבר שלוש חוליות, עשר צלעות וחוט השדרה שלו נקרע בצורה אקוטית. הוא הוכנס לניתוח חירום ממושך. "אני לא זוכר בדיוק כמה זמן הייתי מורדם, יום או יום וחצי. כולם הופתעו שהגעתי בכלל בחיים. הניחו שבגלל הפגיעה בראש אני אשאר צמח או שתהיה לי בעיה קוגניטיבית חמורה. אחרי שהתעוררתי, המנתח שלי שאל אותי אם אני מזהה את אח שלי, והנהנתי שכן. בשאלה השלישית אמרתי לו שיש לי עוד יומיים מילואים, ואני חייב להודיע למפקד הפלוגה שלי שלא אגיע. בשלב הזה הוא אמר שבהיבט הזה, הוא סיים את הבדיקה שלו".

הפגיעה החמורה בראשו של דורון הובילה לכך שעורו נתפר בסיכות. בגלל המראה הקשה, הוא לא ראה את שני ילדיו הקטנים מיד. "אחרי שלושה שבועות וחצי, אחרי שהפצעים בפנים קצת השתפרו, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבת שלי. היא הגיעה ונצמדה אליי, ולמרות שהיו לי כאבי תופת היא חיבקה אותי ולא הרגשתי כלום. לא הרגשתי את הכאבים".

מעשים טובים - חלק מהפיזיותרפיה
בעקבות הפציעה, גופו של דורון משותק מהחזה ומטה. "הכל כאב, כל נגיעה במיטה, כל לגימת מים, הייתי 24 שעות סביב כדורים. בישרו לי שאני לא אלך יותר - כבר כששכבתי בתחתי הערוץ אמרתי לבן דוד שלי שאני לא אלך יותר. ממישהו שלא ראה רופאים ולא היה חולה, הגעתי למצב שלא הייתה פעולה בחיים שלי שלא הייתי צריך ללמוד מחדש. להתלבש, להתקלח, לצחצח שיניים, להכין פתיתים לילד שלי".

לפני הפציעה שלו, דורון עסק ללא הרף בפעילות התנדבותית - הוא גייס כספים, הקים פרויקטים, סייע לעמותות, עזר לנכים, חולים, פצועים, נזקקים, צעירים ומבוגרים. הפציעה החזירה את דורון לנקודת האפס, אך בכוחות נפש אדירים, דורון מעולם לא הפסיק להתנדב ולעזור. "הכל התפרק ועשה אתחול מחדש, אבל בן האדם שאתה ועולם הערכים שלך לא נפגעים", הוא קובע. "תוך כדי השיקום שלי בבית-החולים שיבא, ארגנתי פרויקטים: פרויקט תספורות למטופלים, שירה בציבור ועוד. מבחינתי, זה חלק מהפיוזיותרפיה שלי לכל דבר".

לומר תודה
"זאת הייתה כוננות קצרה, שגרתית יחסית", מספר רס"ן (במיל') ת', שהיה טייס המשנה במשימה. "קיבלנו הזנקה לחילוץ של אדם שנפל מגובה רב. היה ברור שזה אדם שנפצע קשה ושדרוש חילוץ דחוף. הגענו הכי מהר שאנחנו יכולים, וביצענו את החילוץ. בהיבט הטכני, זה לא היה כל כך מורכב. הטסנו אותו לסורוקה".

מבחינת צוות המסוק, בזאת הסתיימה המשימה - אבל לא כך מבחינת דורון. "היה לי חשוב מאוד להגיד תודה", דורון מספר. "לכל המעגל הראשון, ללוחמי 669, לטייסים, למכונאי המוטס, ליחידת החילוץ". דורון הזמין את כולם להגיע לבית החולים. "מעולם לא ראיתי פצוע אחרי החילוץ", מגלה רס"ן (במיל') ע', שהיה הקברניט במשימה. "אני יודע שהמשימה שלי היא להציל חיים, אבל אף פעם לא יצא לי לראות מה עבר על הבן אדם באמת - לראות את זה ממש בעיניים. אבל זה נותן משמעות הרבה יותר גדולה למה שאתה עושה. אתה מבין גם מה זה עשה למשפחה שלו, מה המשפחה שלו הייתה יכולה לאבד".

דורון מתייחס ליום החילוץ כיום ההולדת החדש שלו. הוא החליט שבכל יום שנה לחילוץ, הוא יארגן אירוע התנדבות משמעותי, וכך הוא ממשיך להפיץ אור וטוב בעולם. הוא אף ביקש מטייסת 123 לקחת חלק, והטייסת מצידה נרתמה מיד. באותה השנה, נפטר המכונאי המוטס במשימה, סא"ל ערן דוכס ז"ל מדום לב, ודורון החליט שכל יום כזה מעתה ואילך יוקדש לזכרו. במקומות שהוא מגיע אליהם להתנדבות, הוא מתקין דיפיברילטור בשמו.

"הוא חלק מהמשפחה"
"כולם בטייסת יודעים מי זה דורון המחולץ. מעבר לימי ההתנדבות, בראש השנה הוא מגיע לטייסת כדי לספר לחיילים את הסיפור שלו. פעמים רבות החיילים בטייסת לא רואים את התמונה המלאה, הם לא רואים איך חייו של בן אדם ניצלו בזכות העבודה שהם עושים. הוא ממש חלק מהמשפחה של הטייסת", אומר רס"ן (במיל') ע'. דורון מוסיף: "לכל מי שבטייסת יש חלק בחיים החדשים שלי. בזכותם יש משפחה שלא הולכת כל שנה לבית הקברות, אלא בונה יחד את המשפחה עם אבא".