החיילים שעזבו הכל, התגייסו לצה"ל והגיעו לקורס "נתיב"

עם עיניים נוצצות מהתרגשות ובמדי א' בוהקים, הטירונים עולים במהירות לאוטובוס מבסיס האימונים החטיבתי של חיל ההנדסה הקרבית לטקס השבעתם. הציפייה מורגשת באוויר, ורובם לא מצליחים למחוק את חיוך ההקלה והגאווה מפניהם. זהו, הם סיימו את הטירונות המפרכת. "מחלקה 2 הקשב אליי!", קורא לעברם המפקד. "עמדתם בזמנים ולכן החלטנו לתת לכם את הזכות להשתמש בפלאפונים שלכם במהלך הנסיעה". הטירונים מגיבים במחיאות כפיים וקריאות התלהבות. אחד מהם, רב"ט אלכס בוקוב, פותח את הטלפון הנייד בהתלהבות רבה יותר משאר חבריו. היום הוא התשעה במאי, היום בו חוגגים ברוסיה את הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה - חג לאומי במדינה ממנה עלה בגיל 14.

לרב"ט בוקוב מחכה הודעה מאביו. לקראת התשעה במאי נפתחים ברוסיה ארכיונים מימי מלחמת העולם השנייה ולאחר שנים רבות, נחשף היכן לחם סבא רבא שלו במלחמת העולם השנייה - הוא היה לוחם הנדסה קרבית בצבא האדום וקיבל שני צל"שים. "כשקיבלתי את ההודעה נשארה לנו רק עוד חצי שעה עם הטלפונים. אני לא אשכח בחיים איך ניסיתי להוריד את הקובץ עם המסמכים שוב ושוב, והקובץ לא מצליח לרדת לטלפון הנייד שלי", מספר רב"ט בוקוב. "הרגשתי כמו בסרט פעולה, הזמן הלך ואזל בעוד אני לא הצלחתי להוריד את הקובץ".

אחרי כמה דקות, הקובץ יורד: "ראיתי שסבא רבא שלי היה לוחם בהנדסה קרבית בצבא האדום ולחם בנאצים ופתאום הבנתי - אני הולך להישבע ממש עכשיו לצבא ההגנה לישראל, ולשרת באותו תפקיד כמוהו. זה היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי ומאותה נקודה אמרתי לעצמי שמשם אני נותן את כל כולי ולא מרשה לעצמי ליפול מלוחמה".

טוראי אירנה גולדמן תמיד ידעה שהיא יהודייה, אך לא ידעה מהי המשמעות של יהדותה. "גדלתי בעיר הבירה של ארמניה, ירוואן, לאמא יהודייה ואבא נוצרי", היא מספרת. "בארמניה כמעט ואין יהודים, אין בית כנסת פעיל או אנשים ששומרים על המסורת. המשפחה שלי התבוללה ובאורח החיים שלנו לא היה שום סממן יהודי". את היהדות גילתה טוראי גולדמן, כמעט בטעות, בהיותה בת 12, כשנסעה למחנה למען סובלנות בגאורגיה. כל יום במחנה עסק בתרבותם של חניכים אחרים - יום אחד הוקדש לרוסיה, יום אחר לאוקראינה, יום שלישי לטורקמניסטן. ביום השישי, המדריכים הציגו את התרבות היהודית.

"שם ראיתי לראשונה מה זה קידוש, מה זה חלה. לפני כן לא ידעתי כלום", משתפת טוראי גודלמן, "פחדתי שישאלו אותי משהו על יהודים. מה יכולתי להגיד? אני לא יודעת כלום. אני תמיד אומרת שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, כי ישר התחברתי ליהדות. אני חושבת שגם אם לא הייתי נוסעת למחנה, עדיין בשלב מסויים בחיים שלי משהו אחר היה מעורר את זה בי. תמיד כששואלים אותי למה עליתי לארץ בגיל 14 אני עונה במילה אחת: 'ציונות'", היא אומרת. "אני מרגישה שפה זה הבית וכאן אני מרגישה הכי בטוחה. לכן, החלטתי לא רק להצטרף לקורס 'נתיב', אלא גם לנסות להגיע לתפקיד לוחמה".

חוט השני ששוזר את סיפורם של טוראי גולדמן ורב"ט בוקוב הוא קורס "נתיב" שעברו - הזדמנות ייחודית לחיילי צה"ל להתחבר לערכי היהדות ולהתגייר. "תהליך הגיור הוא תהליך רגשי, אישי וקשה לחיילים שהמשפחה שלהם נמצאת כאן בארץ לצידם והוא קשה אף יותר לחיילים שמשפחתם נמצאת אלפי קילומטרים מהם", מסביר מפקד הקורס, רס"ן ליאור טמיר. יש הבדל בין חייל בודד לחייל שיש לו משפחה תומכת שנמצאת איתו ביום יום ועוזרת לו לעבור את התהליך. יש לו עם מי להתייעץ, המשפחה מלווה אותו, חווה איתו את התהליך וחוגגת את ההצלחות.

"לחייל בודד זה הרבה יותר מאתגר", מפרט מפקד קורס "נתיב". לכן, המפקדים משתדלים להקל על החיילים הבודדים בקורס ולעזור להם ככל שניתן בתהליך הגיור. "אנחנו מבינים שזו ההזדמנות האחרונה שלהם להתגייר. לאחר מכן לא תהיה להם תמיכה לתהליך", מסביר רס"ן טמיר. "לחיילים בודדים אין רשת חברתית כמו לחיילים אחרים, שגדלו פה וכל המשפחה שלהם נמצאת כאן".

קורס "נתיב" נפתח בשנת 2000 כדי לחזק את הזהות היהודית והציונית ולאפשר לחיילים חסרי דת להתגייר במהלך שירותם הצבאי. "לרוב הצבא פונה למכנה המשותף הישראלי, אנחנו מדברים על המכנה המשותף היהודי - לזהות היהודית כמבוא לתהליך הגיור", מסביר רס"ן טמיר. בממוצע, מתגיירים בשנה כ-600 חיילים במסגרת קורס "נתיב". עד כה, כעשרת אלפים חיילים התגיירו במסגרת הקורס וכ-40 אלף השלימו את הקורס מבלי להתגייר. במהלך התכנית נחשפים החיילים למסורת, למנהגים ולערכים יהודיים.

"בקורס 'נתיב' גיליתי לראשונה את היהדות", מספר רב"ט בוקוב. "ראיתי בקורס את היהדות מזווית אחרת. לפני זה הדת הייתה עבורי חרדים בלבוש שנראה לי מוזר ונהגתי לשמור מרחק מהם. בחינוך הרוסי למדתי להתרחק מהדת – ובקורס התקרבתי אליה בפעם הראשונה בחיי". במהלך הקורס מכירים לחניכים את השבת ואת הערכים שמאחוריה.

"בנתיב הציעו לי לנסות לשמור שבת והציגו את המשמעות מאחוריה. אף פעם לא חשבתי לשמור שבת לפני זה ועכשיו אני יודע שכשאקים משפחה, קידוש יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו", הוא משתף. "אף פעם לא היה לי ברוסיה משהו כזה שכל המשפחה מתאספת סביב השולחן, פשוט לדבר על השבוע החולף. אם סיימת לאכול, פשוט יכולת ללכת לחדר שלך. היום אני רואה את המשמעות מאחורי המצוות האלה. לפני זה ידעתי שיש בי דם יהודי אבל חוץ מזה לא ידעתי כלום ולא ייחסתי לזה משמעות. כל הסטיגמות שהיו לי על היהדות לפני הקורס פשוט נעלמו".

חיזוק הזהות היהודית

כשרב"ט בוקוב מדבר על תהליך הגיור עיניו נוצצות. לדבריו, הוא רוצה להישאר בישראל עד יום מותו. "אני חי כאן ואני רוצה למות פה כיהודי", הוא אומר. "בכל מקום בעולם אני יהודי, חוץ מבמדינת ישראל – ולכן היה חשוב לי להתגייר במסגרת קורס 'נתיב'. אני תורם למדינה, לוחם ורוצה להרגיש שייך".

טוראי גולדמן היא יהודיה על פי ההלכה, לכן היא הופתעה כשקיבלה זימון לקורס "נתיב". "הלכתי לכנס והבנתי שהקורס הוא על הכרת הארץ, טיולים ומסורת. זה נראה לי כמו המשך המכינה הקדם צבאית שעשיתי, אבל ברוח צה"ל, והחלטתי ללכת".

צה"ל מאפשר ליהודים על פי ההלכה שנמצאים עד שלוש שנים בארץ להשתתף גם כן בקורס, על מנת לחזק את הזהות היהודית שלהם ואת החיבור שלהם לעם ולמדינה. "קורס 'נתיב' יכול לתרום רבות לחייל שנמצא מעט זמן בארץ, לא חווה את החוויה הישראלית ופחות מחובר למדינה", מסביר רס"ן טמיר. "הקורס יכול לחזק את הקשר שלו לעם ישראל, למסורת היהודית ולתרבות הישראלית. כמו כן, הקורס יכול  לסייע לחניך להשתלב בשירות הצבאי ובחיים בארץ.

טוראי גולדמן ורב"ט בוקוב עלו ארצה לבד כחלק מתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) - תוכנית במסגרתה נערים ונערות עולים ארצה לבד ולומדים בפנימיות ברחבי הארץ. טוראי גולדמן מספרת כי שילמה מחיר אישי כבד בעקבות החלטתה לעלות ארצה. "אחרי שגיליתי מהי יהדות והבנתי את החשיבות שלה עבורי, ישראל לא יצאה לי מהראש. אז, נחשפתי לפרוייקט נעל"ה והחלטתי לגשת למבחני הקבלה", היא משתפת. "ההורים שלי שכבר היו גרושים בשלב זה חשבו שכנראה לא אעבור ולא לקחו אותי ברצינות. להפתעתם עברתי גם את המבחנים הפסיכולוגים וגם את מבחני הידע והיו לי עשרה ימים להחליט האם אני משאירה את כל החיים שלי מאחור ונוסעת לישראל".

"הרגשתי שכל מדינת ישראל מאחורי"

כשאביה הבין שהבחירה שלה רצינית והיא מתכוונת לעזוב את ארמניה הוא הציב בפניה אולטימאטום: הקשר איתו, או עלייה. "באותו רגע לא ראיתי שום דבר מול העיניים שלי חוץ מישראל, רק ישראל", היא מספרת. "מאז שעליתי אני לא בקשר איתו. הוא כנראה חשב שיהיה לי קשה בלעדיו ואני אחזור כעבור שנה לארמניה. כשהוא ראה שזה לא קרה הוא פשוט אמר לי שמבחינתו, אין לו בת", היא משתפת בקול רועד. "מהיום הראשון שלי פה הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. הרגשתי ככה למרות שאף פעם לא הייתי פה לפני כן. זה היה חיבור עוצמתי מהרגע הראשון", משתפת טוראי גולדמן.

רב"ט בוקוב עלה ארצה בגיל 14 בעקבות אחותו שעלתה גם היא במסגרת תוכנית נעל"ה. הוא מספר שכשהיה בן 10, ביקור משפחתי אצל אחותו בישראל השאיר בו חותם עמוק. "התאהבתי בישראל. קיץ כל השנה, ים, מה עוד אפשר לבקש?", מספר רב"ט בוקוב בחיוך. רב"ט בוקוב התרגל במהירות לניתוק מהוריו ואפילו הסתגל מהר מאוד לשפה הזרה. הוא לא ציפה שהקושי בעלייה יהיה התמודדות עם גזענות שמופנית כלפיו.

"אני חושב שהמתח נבע בעיקר מאי הבנה, אנחנו לא הבנו אותם והם לא הבינו אותנו", הוא משתף. "היו לנו הרבה ריבים בבית הספר שנגמרו בקללות ובמכות. הם מאוד פגעו בי עם קריאות כמו 'רוסי מסריח' ועד היום זה משהו שמלווה אותי. אני שונא את המבטא שלי ואני שונא לדבר בעברית, כי אז אני שומע את המבטא שלי. בתחילת השירות הצבאי היה לי ממש קשה, כי לא היה איתי אף רוסי בפלוגה. מסביבה מאוד רוסית בפנימייה עברתי לסביבה לגמרי צברית". במהלך שירותו הצבאי, התחבר רב"ט בוקוב לראשונה לילידי הארץ. לחבריו מהפלוגה הוא קורא "הישראלים שלי".

"יש שוני מאוד גדול במנטליות, ישראלים מאחרים הרבה יותר אבל גם הרבה יותר פתוחים. ברוסיה אתה לא תעמוד בתור לחדר אוכל ומישהו יפתח איתך בשיחה", הוא מבהיר. "בהתחלה זה היה לי מוזר, למשל שמישהו שרק הכרתי התחיל לספר לי על הבחורה שהוא הכי אהב אי פעם. היה לי קשה להתרגל לזה, אבל עכשיו אני אוהב את הפתיחות".

רבים מהנערים שעולים ארצה במסגרת נעל"ה מגיעים ממשפחות הרוסות ומבחינתם הריחוק מהבית הוא יתרון, אך לא כך היה אצל טוראי גולדמן. "לי ולאמא שלי היה קשר מדהים והנתק ממנה היה קשה לי מאוד". לדבריה, אמה לא הבינה למה טוראי גולדמן עוזבת הכל על מנת לעבור לארץ זרה ולכן גם הפסיקה לתמוך בה כלכלית. "היא אמרה לי שאם אני אומרת שאני מספיק גדולה ועצמאית ואני יכולה לבד לעלות אז אני יכולה גם להסתדר לבד גם מבחינה כלכלית", היא מספרת. "פתאום אני מוצאת את עצמי שוטפת רצפות כדי לקנות לעצמי בגדים או לצאת עם חברים".

עם השנים, למדה אמה לקבל את בחירתה של טוראי גולדמן. "עדיין, למרות הקושי והריחוק מהמשפחה אף פעם לא הרגשתי לבד, והקורס חיזק עוד יותר את ההרגשה הזאת", משתפת טוראי גולדמן. "תמיד הרגשתי שכל עם ישראל תומך בי - אם זה אנשים שהזמינו אותי לעשות שבת אצלם, או אפילו התעניינו איך אני מסתדרת".