איגרת קצין החינוך והנוער הראשי

ליום העצמאות ה 75
'אנחנו'
4000 – 150 – 75 – 1
גם מתוך מחלוקת ואי הסכמה - תמיד 'אנחנו'.
למען צה"ל, לבטחון המדינה ובשירות העם – תמיד 'הנני'

כשאנו עולים לקצהו של חוד עקב, מעל נחל צין, ורגע לפני שאנחנו פותחים את פק"ל הקפה אנחנו מביטים בתרמילים העמוסים על כתפינו ועל כתפי חברינו.
מה יש בתוכם ? מה המשותף לכל ההולכים לצידנו ? מהם היסודות מהם אנחנו יונקים את הזהות המשותפת של הקבוצה הזו ?
כל אחד ותרמילו ! כל אחד וייחודו ! ועדיין המשותף הוא גדול מאיתנו.
כמו תרמיליהם של האחרים אף תרמילי מכיל 4000 שנות יהדות, 150 שנות ציונות, 75 שנות מדינה ו -75 שנות צבא. אף שכל אחד ואחת סידרו את התכולה והתוכן באופן שונה מעט ולקחו עימם רכיבים שונים מארון ההשראה הלאומי.
איתי אחים ואחיות לנשק ורעים אהובים מכל הדתות ומכל קצוות המולדת, שותפים לדרך ולייעוד.

4000 שנות יהדות – אני מתרגש מהשפה שלי, מסיפורי התנ"ך, מחזונם החברתי של הנביאים, מדמויות פורצות דרך, מדמויות אנושיות, מציון ומירושלים, מלוח השנה העברי וממעגלי הזמן היהודי. משם אקח את 'מסכת אבות' או אולי את תרבות המחלוקת. משם אקח את אלעזר בן יאיר, מנהיג מצדה, וגם את יוחנן בן זכאי מחדש היהדות ביבנה שאחרי החורבן. הגלות ויהדות התפוצות התוססת, המחדשת, הנרדפת והמתפללת. הגעגוע לארץ ישראל, לאתריה ולמשעוליה. משם אקח את מזמורי תהילים או את מזמורי נבוכים (של קובי אוז). אטול תרבות, ערכים, זיכרון משותף. אצל חלק מההולכים עמי שוכן אלוהים בתרמילם, עבור חלקם זהו עניין הלכתי – תורני וחלקם אינם שומרי מצוות ואין עניינם בהלכה כזו או אחרת, אך עבור כולם זהו זיכרון משותף.
גם בני העדות והדתות האחרות, שמהלכים איתי, מצוידים במורשתם ויכולים לקחת מזו שלי, כפי שאני נוטל גם מתרבותם.
אני זוכר, אני חושב על המחר מתוך גווילים של אתמול.

150 שנות ציונות – אני מתרגש מההתעוררות המחודשת שהביאה להקמת בית לאומי לעם היהודי. מההשכלה ומהזרמים היהודיים, מחובבי ציון, מאנשי העליות, מהאיכרים, מהחלוצים והפועלים, מהעלייה מתימן ומארצות המזרח, מהרצל והקונגרס הציוני. מהפולמוס על העברית ומהפולמוס על דמותה של הציונות המדינית או המעשית. אני לוקח עמי את גורדון, את ברל ואת הרב קוק, את רחל ואת לאה גולדברג, את מאפו של "אהבת ציון," את אלתרמן של הטור השביעי ואת פיוטיו של דוד בוזגלו. את ביאליק ואת ברנר. את הקיבוץ, הקבוצה, המושב, המעברה, העיירה והעיר שקמו על אדמת ארץ ישראל. את מאורעות תר"פ, ותרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו – תרצ"ט, את כוח המגן של ניל"י, בר גיורא, 'השומר' וכל המחתרות. את המחלוקת שבין מפלגות הפועלים ובין אלו לרוויזיוניסטים, את המזרחי ואת אגודה. אני לוקח את ההצלחות, את הכישלונות, את הפלגנות ואת האחדות וגם את העוולות שנעשו בשם ההגשמה או אולי משרירות הלב. אני זועק את זעקתם של ששת המיליונים וכואב את חורבנן של קהילות, קהילות. אני מחבק אליי את הניצולים, את אחי ואחיותיי השורדים, במחנות העקורים ובספינות המעפילים. כולם חלק מהזיכרון המשותף שלנו.
אני מגשים, אני חלוץ ופורץ דרך מתוך תלם המחרשה ויציאה מתלם המחשבה.

75 שנות מדינה – אני מתרגש אחרי אלפי שנות 'אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת', מהסמלים, מההמנון, מהאבות המייסדים, מהבירה ירושלים ומאחיותיה הצעירות שצמחו ברחבי הארץ. מחיים שוקקים של צמיחה ואהבת המולדת. מהעליות הגדולות שממשיכות להגיע מכל רחבי תבל. מהיצירה העברית המגוונת, הסופרים, המחזאים, השחקנים, הפסלים, המשוררים, הפייטנים והזמרים ששרים את שירת הארץ ואנשיה. ממדענים ואנשי חזון ועסקים, יזמים ומחנכים, מעובדות סוציאליות ומשרים, משפטנים וחברי כנסת עם ניצוץ של שינוי בעיניים. מהאוניברסיטאות, המכללות וממכוני המחקר, מבתי החולים המתקדמים וצוותי הרפואה המסורים. מאנשי דת ורוח וממקומות קדושים לכל הדתות. מהחקלאים, מהבוקרים, אנשי הגד"ש ובריכות הדגים. אני מתרגש מתנועות הנוער ומהנוער, מהחסד, מהערבות ההדדית ומהעמותות החברתיות. אני רואה את הכאב, את הפלגנות ואת השיח המקטב, אבל רואה גם העוצמה שבגיוון החברתי, העדתי והדתי ובעיקר את הטוב ואת מעגלי השותפות בין הקבוצות השונות, המלכד והמאחד. היהודי והדמוקרטי.
אני אוהב ומכבד את המדינה שלי, אני גאה במדינה שלי, אני שותף למשהו הגדול ממני ואם צריך 'גלגל אני גלגל'.

75 שנות צבא – אני מתרגש מצבא העם, מהמופת, מהגבורה, מהממלכתיות ומהעוצמה הצבאית. אני חי את המלחמות והקרבות, את הביטחון השוטף ואת המערכה שבין המלחמות. את הלחימה הממושכת בטרור, את כלל הזרועות, החיילים והמפקדים. הלוחמים, הטכנולוגים ותומכי הלחימה. אני מתרגש מהגלוי ומהחסוי, מהאמל"ח המתקדם ומהלב הפועם. מצבא ההזדמנויות לישראל ומרגעי חסד אנושיים. מרוח הלחימה ומאיכות האנשים. מהשאיפה למצוינות, מההזדמנויות ומהאפשרויות. ממפקד ומפקדת הגדוד, הטייסת והפלגה, מקצינת ההוראה ומחיילי האיתן. מהשותפות הגדולה של כל העדות והדתות. כולם שותפים להגנת המולדת ומוכנים למסור נפשם למענה. אני זוכר את הנופלים, את הפצועים ואת הנעדרים, אני מחבק את המשפחות ומתפלל איתן שלא יהיו עוד מלחמות, יד חובקת ויד בשלח, כי אם לא נגן על המדינה לא נהיה פה - בארץ חמדת אבות.
אני צבא העם הפועל למען העם.

והיום שלי האחד – אני זוכר, אני מגשים, אני חלוץ, אני מכבד, אני גאה, אני שותף ואני צבא העם. אני רוצה ויכול להשפיע על המחר. על אף הקשיים והמחלוקות אביט במבט ראשוני, ביצירתיות ואקומם פה חברת מופת שילדיי וילדי ילדיהם ישמחו לגדול בה, לצמוח בה ולהיזכר בה ב 4000 – 150 – 75 – 1.

בכיסי אני מוצא גם את אריסטו ואת שייקספיר, את וולט ויטמן, קירקגור, את מונטגומרי, פטון ואחרים שראוי ונכון ללמוד מהם. ראוי ונכון להעשיר את חיינו מחייהם, מהגותם ופועלם. הם חלק מהתודעה, אך הזיכרון המשותף הוא אחר. אינני בורח ממנו, הוא אני, כפי שאני בוחר את הרכיבים והחלקים שבונים את זכרוני. 'לא בשמיים היא (...) כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך, לעשותו'. (דברים ל', י"א – י"ד)

הקפה רתח והוגש.
אני אוהב את כל היושבים סביבי. כל אחד ואחת. שונים ויחודיים. מזדהים עם חלקים אחרים מהפסיפס השלם המרכיב את זהותנו, וזוכרים מעט אחרת.
אני מפסיק לחשוש על המצוי בתרמילי כשאני מגלה שבמבט עיניים, האחרות נעלמת והמשותף גדל.
כאשר מביטים משיא הגובה על ההולכים בפתחו של נחל צין רואים ישראל אחת, אוסף של הולכים בדרך משותפת, תלכיד של זהויות עם זכרונות וייעוד משותפים.

אנחנו הוא ריבוי של ה'אני- אתה', הוא מתקיים אם מוכנים לצאת למסע משותף, וכאשר כל 'אני' מוכן לשותפות עם הזולת, עם 'האתה' ועם 'האחר'.

ככל שנעמיס בתרמילנו האישי משקל ועומק, כך נוכל להביט לאופק רחוק יותר וככל שנפחית את הפחד, את הצורך בהיבדלות ונישיר מבט לעיניים (ולא לדימויים), כך נוכל לשאת בנטל 'האלונקה' של ייעוד משותף, אחדות ולכידות.

נהיה לבית יוצר לאהבת המולדת, לממלכתיות, ללכידות ולהזדמנויות.

גם מתוך מחלוקת ואי הסכמה - תמיד 'אנחנו'.
למען צה"ל, לבטחון המדינה ובשירות העם – תמיד 'הנני'

חג עצמאות שמח.
לויוס

קצין החינוך והנוער הראשי

תא"ל אופיר לויס