'ממצעד החיים' ל'צועדים בשבילי צה"ל'

"בגדולתו של שיר השתכנעתי בחודש מארס 1944, ביערות של הפרטיזנים, כאשר הייתי צריך לעבור בשדה מוקשים. איש לא ידע היכן טמונים המוקשים. ראיתי אנשים קרועים לגזרים. ראיתי ציפור טיפשה שהתקרבה יותר מדי. לכל עבר שאלך, כל מקום שאניח בו רגל – תנועה אחת היא המוות.
והטמעתי בתוכי ניגון,
ובקצב של אותו הניגון הלכתי לאורך קילומטר בשדה המוקשים – ועברתי אותו. אבל אולי תוכלו להזכיר לי איזה ניגון היה זה? אינני זוכר..."
(אברהם סוצקבר)

קשה להעלות על הדעת או להבין מה היו המנגינות שליוו את הנרצחים ואת השורדים - חלקן עימנו, חלקן נשכחו. ואולי טוב שהזיכרון משכיח מנגינה משעות קודרות של לַיִל.

אדם נזקק למנגינה בכל יום וודאי שבשעותיו האפלות.
לכל אדם מנגינה משלו.
עַם זקוק למנגינה בכל יום וודאי שבשעותיו האפלות,
ולכל עַם מנגינה משלו.
כשמתפוגג הזיכרון האישי והלאומי הולכת ומתמעטת המנגינה.

המנגינה שלנו נכתבה במקומות רבים. גם ביערות הפרטיזנים, גם בגטאות ובצעדות המוות. מקומות רבים הרחוקים מהלחן ומהמקצב הטבעי והמקורי של עם וארץ.

אמנם אבד מעט מכוחה של המנגינה אחרי שנים רבות כל כך של גלות, אחרי ניתוק ממושך מהארץ, שהלכנו לאורכה ולרוחבה, שנטענו בה נטיעות ובנינו בה בתים.
מקום גידולינו, יסוד חיינו, מקום השכינה, מקום המנגינה.

מנגינת החיים של עַם מחוברת לאדמה עליה הוא צומח. הלחן של אדמתנו שזור בשירת הצמחייה הים תיכונית, מזני הזית והגפן היחודיים לאדמת השפלה והגליל, מרמת הבזלת ומהרי יהודה, ממזג האויר ששכח עונותיו, מהשמש הקופחת ומחופי אכזיב - כל אלו חיוניים ללחן ולמנגינה המיוחדים שלנו.

בהינתק עם מארצו - מנגינת חייו - הולכת ומתמעטת, הולכת ונחלשת.
שירת חייו - הולכת ומאבדת את חיוניותה.
ניכר כי השיבה למולדת החזירה את חיוניותה של מנגינת ארץ ישראל - מנגינת המכורה, שבה ומתנגנת. מקצבה הייחודי של המולדת שב ונשמע.

צעדנו השבוע במצעד החיים. מארגני המצעד, שביקשו לחזק את תחושות הכאב, העצב וההזדהות שחשו המשתתתפים, השמיעו קולות של רכבות - באות ונוסעות לאורך פסי הרכבת הנטושים.
מנגינה עקורה שבה והתנגנה לה. שזורה בזיכרון שממאן לשכוח, אך מבקש מקום אחר.

ועתה, לאחר יומיים, אלפי חיילים צעדו 'בשבילי צה"ל'.
שבה המנגינה ובאה מאליה, מתחברת ומתנגנת למעיינות, לנחלים, לשבילים, לשדות החרושים, לערים השוקקות - למולדת העתיקה והמתחדשת.

מנגינה חיונית, שירת הארץ, שירת העם.
גם זו שהולחנה הרחק, הרחק מכאן - מקבלת בבית הלאומי, במשעולי הארץ - מקצב משלה, חיוניות אחרת, משמעות.

הורינו והורי הורינו שתלו בנו ניגונים. שורשינו יונקים משירתו של עם עולם אך במגע עם עריסת ארץ ישראל - מקבלים הניגונים את צביונם שלהם.

"וכשהלב
מן השירה מתמלא
ומשתוקק
אל ארץ ישראל
אור גדול
אזי נמשך והולך
מקדושתה של הארץ
עליו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של הלב."
(ר נחמן מברסלב)

בארץ ישראל - שירת העשבים מקבלת את מלוא חיותה.

"אנו אוהבים אותך מולדת."
נמשיך להלך בך יחדיו ולשמוע בכל שביל ושביל את ניגונך שלך - הניגון שלנו.

שבת שלום.
לויוס

(הדברים נכתבו בהשראת צוערי וצוערות ההשלמה החילית, שניגונם ליווה אותי במצעד החיים ואלפי החיילים והמפקדים שצעדו בשביל צה"ל).