את 9 השירים האלה בטח שמעתם. את הסיפור המפתיע מאחוריהם - כנראה שלא

במרוצת השנים, הלהקות הצבאיות כבשו את מצעדי הפזמונים עם להיטי ענק, והולידו כמה מהכוכבים המשפיעים ופורצי הדרך במדינה. הם הופיעו בפני החיילים ברגעים קשים, ממש בלב שדה הקרב, אבל גם בחגיגות הניצחון. אז הנה כמה מהסיפורים שכנראה לא הכרתם - ועומדים מאחורי השירים שהפכו לחלק מהפסקול של כולנו. 

פרחים בקנה

אלו היו השבועות שאחרי מלחמת ההתשה. הדי הניצחון של מלחמת ששת הימים, החלו להיסדק עם המחיר הכבד שהביאה הלחימה בשנים שלאחר מכן בחזית הדרום. בתוך כל אלה, חרך את הרדיו השיר החדש של להקת חיל התותחנים, אותו כתב דודו ברק, הלחין אפי נצר ועיבד בני נגרי - “פרחים בקנה".

מהר מאוד הוא הפך ללהיט ענק, כבש את המקום הראשון במצעד הפזמונים והיה לשיר הזכור ביותר של הלהקה, אולי גם בזכות הקול הייחודי של סולנית הלהקה, יהודית שוורץ. אבל מסתבר ששוורץ ביצעה את השיר כשהיא חולה, וכדי להתגבר על צרידותה נאלצה להרים את קולה, באופן שנשמע לעיתים כצעקה - והפך למזוהה מאוד עם השיר הבלתי נשכח.  

שירו של צנחן

בסוף שנות ה-60 כתב יורם טהרלב את "שירו של צנחן" ללהקת פיקוד מרכז, וללחן היה אחראי יאיר רוזנבלום. אלוף הפיקוד דאז, רחבעם זאבי, הגיע לחזרות הלהקה, ולא היה מרוצה מהפזמון – "שייפתח עלי, שייפתח, את העולם כולו אשכח", מכיוון שהשתמע לכאורה מהמילים שהצנחן מתחנן שהמצנח שלו ייפתח. 

טהרלב טען כי הקצב של הלחן מותאם ונבנה במיוחד לפי המבנה של המילים. לאחר דיונים ארוכים, השיר יצא לאור, כשאות אחת קטנה – כ', עשתה את ההבדל. "כשייפתח" החליף את "שייפתח", וכך המצנח בטוח ייפתח, השאלה רק מתי. 

השיר הגיע לרדיו, ואז צצה בעיה נוספת. באקדמיה ללשון העברית הגיבו כי המילה "מִצְנָח" אינה תקנית, וביקשו שהזמרים יאמרו "מַצְנֵחַ". השינוי בשיר דרש הקלטה מחדש, ולכן השאירו אותו כפי שהוא. בנוסף, הוחלט כי חברי להקת פיקוד מרכז יבצעו קורס צניחה, על מנת שיוכלו להופיע עם כנפ"ץ, מכיוון שרק מי שצנחן בפועל רשאי לענוד את כנפי הצניחה. כך, הפך השיר נכון גם עבורם.

גבעת התחמושת

דני ליטאי, שניהל אז את להקת פיקוד המרכז, ביקש מיורם טהרלב שיר בנושא חטיבת הצנחנים. את ההשראה שאב האחרון מכתבה בעיתון "במחנה", בה ראיין יוסף ארגמן כמה מלוחמי קרב 'גבעת התחמושת' הנודע, אודותיו. בין בתי השיר, שילב טהרלב ציטוטים מהכתבה, תיאורים של הקרב מנקודת מבטם של לוחמים שהשתתפו בו.

הקטע האחרון המובא בשיר כולל בסופו גם אמירה אישית, שנחקקה בתודעה הישראלית: "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכול רציתי להגיע הביתה בשלום", אותו אמר הלוחם שלום דוד. המשפט זכה לציטוטים ואזכורים רבים בתרבות הישראלית.

לקריאה נוספת על הסיפור מאחורי השיר, לחצו כאן.

גולני שלי

ב־1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים ולקראת כנס של חטיבת גולני בבנייני האומה בירושלים, הגיע המח"ט באותם הימים, אורי שמחוני, לעמוס אטינגר וביקש ממנו ומאפי נצר (שהיה גם המנהל המוזיקלי של המופע בכנס) לכתוב שיר.

אטינגר עיין בטקסט של איתן הבר, מתוך חוברת של גולני שהייתה מונחת מולו. הטקסט נשא את השם "גולני שלי", ועל בסיסו כתב במקום את המילים. נצר, שהלחין את השיר ב-10–15 דקות, ביקש שיהורם גאון יבצע אותו, וכן הציע ש־200–300 חיילים ילוו את גאון לצד תזמורת צה"ל.

הבקשות התקבלו, והשיר בוצע בכנס החטיבה. הקהל ביקש הדרן שוב ושוב, וכך יצא שיהורם גאון שר אותו שלוש פעמים באותו הערב. השיר הפך להמנון החטיבה, שמזוהה איתה עד היום.

ארבעים שנה לאחר שנכתב השיר, הוא קיבל בית חדש המוקדש לחללי מבצע "צוק איתן", בו ספגה חטיבת גולני אבידות קשות, כשזכור במיוחד קרב שג'אעייה, שם נהרגו 13 מלוחמיה.

בסיירת שקד

בשלהי 1969, ביקרה המשוררת דליה רביקוביץ' במחנה של סיירת שקד בצפון חצי האי סיני. היא שהתה מספר ימים במחנה, שוחחה עם החיילים, חייתה את הווי הפלוגה וחוותה חלק מהאירועים איתם התמודדו בשטח. בין השאר התחולל בזמן הזה, קרב בו נפלו מספר לוחמים.

לאחר שחזרה מסיני כתבה רביקוביץ' את השיר "בסיירת שקד". היא הייתה נפעמת מהפער בין האירועים בתעלה, לבין החיים הרגועים בתל אביב, וניסתה להעביר לאנשים בארץ את התחושות של הלוחמים בתעלה.

אבל אם תחפשו את השיר באינטרנט, תמצאו גרסאות בהן שמו הוא בכלל "סיירת שקט", זאת משום שסיירת שקד הייתה יחידה מסווגת, שהיה אסור להגיד את שמה - אז בהתחלה הוחלט לכתוב את שמה בט' ולא בד'.

סיירת אגוז 

במהלך שנות ה-70, מח"ט סיירת אגוז דאז, אורי שמחוני, שאל את אפי נצר אם הוא מוכן לחבר שיר לסיירת, ואמר לו: 'תבוא לבירנית, שם היחידה יושבת. תהיה איתנו כמה ימים, תספוג את האווירה ותכתוב'. אפי צירף אליו את דודו ברק המשורר.

כשהגיעו לבירנית, לקחו הלוחמים את השניים לטיול בג'יפ, ומהר מאוד הסתבר שמדובר בכלל בפעילות סודית. "פתאום אני מסתכל סביבי ורואה נוף כל כך יפה וירוק", נזכר אפי ומיד מתבדח, "הקצין שאירח אותנו באותם ימים אמר לי 'אתה יודע איפה אתה? בלבנון'. ונהייתה לי חולשה בכל הגוף, הרי בצבא הייתי בכלל אקורדיוניסט בצוות הווי".

כשהשניים חזרו הביתה, הם כתבו והלחינו את השיר. לילה לאחר מכן גילו - הקצין שאירח אותם נהרג. לאחר השיחה, הביט אפי במילות השיר, והחליט להתקשר לדודו ולבקש להוסיף קטע על הנופלים. כך קרה - ולשיר נולדה עוד שורה: 'אך על דברתינו נזכור גם את אלה אשר אור היום שוב להם לא יאיר'.

'המנון סיירת אגוז', בביצוע יגאל בשן ולהקת פיקוד הצפון, הגיע תוך זמן קצר לליבת המוזיקה של אותם ימים, ולראש מצעד הפזמונים.

דינה ברזילי

"דינה ברזילי", הוא שיר נוסף של להקת הנח"ל, שהפך לתופעה של ממש. הוא נכתב ע"י חיים חפר בשנות ה-50, והלחין אותו סשה ארגוב. 

בשיר, מתוארים מספר חיילים, שנשארו במחלקת הת"ש בשלישות, בזמן שמפקדם הלך לאכול, קראו את פרטיה של חיילת בדיונית בשם דינה ברזילי בתיק השירות האישי, אך לא ראו אותה מעולם. סביב אותו תיאור, הם יוצרים פנטזיה. 

השיר הוא שיר אהבה לדמות הבדיונית, בהתבסס על הפרטים שלה בלבד. המספר האישי ששויך לה בשיר - 496351, היה מספר שטרם הוקצה לחייל או חיילת.

כשהגיע הזמן בצה"ל שתתגייס החיילת עם המספר האישי הזה, ב-1963, הייתה התרגשות גדולה מאוד בבקו"ם, ושלחו צלם של 'במחנה' כדי שיצלם אותה. ואז, כאשר הוקצה המספר האישי הוא ניתן למתגייס גבר (דרור רוטנברג), שכונה בפי חבריו בצבא דינה ברזילי עקב כך.

אז מי הכוכבת המסתורית? והאם הצליחו בכלל למצוא אותה? רבים עדיין עוסקים בשאלה.

סרנדה לעדה

בקיבוץ נחל עוז, היאחזות הנח"ל הראשונה שהתאזרחה אי שם בשנות ה-50, עבדה טבחית מיתולוגית, עדה דלוגץ'-רז. היא הגיעה לקיבוץ במסגרת תמיכה של חברי קיבוצים ותיקים בקיבוצים צעירים.

לאה נאור, כותבת השיר, נשלחה לנחל עוז בשירותה הצבאי, שם פגשה את עדה. זו הייתה תקופת הצנע, שחוסר במצרכי מזון בסיסיים בה אילץ את הטבחים להיות יצירתיים. השיר הוא שיר אהבה לטבחית של ההיאחזות, שלימדה את הצעירים לבשל "פטנטים" לחיסכון באוכל, למשל, האופן בו הוכנו אז "קציצות בשר", בהן היה הלחם מרכיב עיקרי: "הִיא לוֹקַחַת כַּף שֶׁל מֶלַח, קִילוֹ לֶחֶם, קִילוֹ קֶמַח, וּמְכִינָה מִזֶּה בָּשָׂר לַצָּהֳרַיִם".

כנפיים

השיר 'כנפיים', שכתב קובי לוריא, והלחין קובי אושרת, הוא מסורת של ממש במסדרי הכנפיים של סיום קורס הטיס, אבל הוא עבר כמה וכמה שדרוגים, מאז הביצוע המקורי שלו בשנת 1989.

בעבר, במילות השיר היה אזכור לאורך הזמן שנמשך קורס טיס - "יש לי כנפיים, לשניה הזו עבדתי שנתיים". אלא שב-2002 השתנה מבנה הקורס, והוא הוארך משנתיים - לשלוש שנים. מכיוון ששלוש שנים לא מתחרז עם כנפיים, הוחלט לשנות את מילות השיר - "יש לי כנפיים, לשניה הזאת נלחמתי בשיניים".

וזה לא נגמר פה. בדצמבר 2011, בטקס חשיפת הכנפיים של פרחי הטיס, לוריא החליט ברגע האחרון לשנות את אחד הבתים, ולהפוך אותו ללשון נקבה, כמחווה לחמש הטייסות החדשות בטקס.

תודה מיוחדת ליורם רותם, עורך המוזיקה הראשי של גלי צה"ל, שסייע בהכנת הכתבה.