הנערים שהסתבכו עם החוק והתחמקו מצו ראשון - עכשיו חולמים על הסיירת

"רובם הגדול פשוט נולדו למציאות חיים מורכבת, שלא באשמתם. הם רוצים עתיד טוב יותר למשפחה שלהם, לילדים שיהיו להם, ולצאת מהסביבה ההרוסה והמקולקלת שהכירו. זו הסיבה שהמוטיבציה שלהם כזו עצומה".

כך ענה לנו השבוע המפקד סמ"ר מ', בתוך ההמולה של סיום אחת ההכשרות המרגשות בצה"ל על השאלה: "איך מסבירים את הרצון של החיילים להילחם על שירות קרבי, למרות הנסיבות?"

הנסיבות הן שכל אחד מ-65 מסיימי מסלול פלוגת הקרביים בחוות השומר סוחב 'משהו' מהבית. חלקם חוו מצוקה כלכלית, אחרים הסתבכו עם החוק, ויש שאיבדו קרובי משפחה ונעו בין מסגרות וחבורות - שהותירו בהם פגיעה עמוקה. 

ומול הקשיים, עומדים חודשיים מאתגרים בחוות השומר, בין החומות בהן נשבעו שומריה הראשונים של הארץ. בפרק הזמן הקצר הזה, סגל מפקדים מנוסה, מחטיבות וחילות שונים, קולט את החניכים, מחליט בכובד ראש מי מתאים לשאת נשק ולצאת לקרב, ובונה בהם אמון - כפי שחלקם לא חוו מעולם.

"מה הקשר בינך לבין קרביים, המפקד יגיד משהו ותתנפל עליו"

"בתור בן הזקונים, תמיד הייתי צריך לעזור במשפחה", מספר נ', שזה עתה סיים את הכשרת הקרביים. "שלוש שנים עבדתי בתור 'גרילמן' כדי לפרנס אותם, ומשם הגעתי גם למקומות פחות טובים". התפנית חלה כשאביו עבר אירוע מוחי. "הדיבור והיכולת שלו ללכת נפגעו, והמצב נעשה קשה. בשלב הזה אמרתי שאעשה מה שאפשר כדי שבבית יוכלו להיות גאים בי ולחייך".

הבחירה של נ' בלוחמה הושפעה גם מחברו שנרצח ב-7.10, כשמחבלים חדרו לשדרות. הוא בעצמו בילה במסיבה באתר הנובה בשישי, והספיק לחזור לביתו שעות לפני הטבח.

אבל גם מהרגע שהחליט, ועד להשלמת התהליך, חלפו הרבה רגעים לא פשוטים: "בהתחלה, גם בטירונות 02, היו לי כמה משברים. בכל אחד מהם הייתי צריך לקחת את עצמי בידיים, ולזכור מה אני עושה. תמיד פחדתי שאחליק או אפשל, אבל זה לגמרי עניין של רצון".

מהצד, חברו נ' מהנהן מתוך הזדהות. הסיפור שלו עם החווה מעט יותר מסובך: "במקרה שלי, לא הגעתי לצו הראשון שש פעמים. חשבתי ששוב אפול למקום עם אנשים בעייתיים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בשבוע הראשון אפילו נכנסתי לכמה ימים בכלא בגלל אירוע אלימות". 

"אחרי זה, בוועדה לחזור לקרביים, רצו שאעבור קודם קב"ן", הוא משתף, "הקב"נית הוציאה אותי החוצה, בלי לגלות אם עברתי או לא, והמפקדות שלי נכנסו אחר כך להילחם עליי. בסוף הקצינה אמרה לי 'שמע, אני מפחדת להעביר אותך, אבל קיבלתי החלטה לתת לך הזדמנות'".

"אני מאמין שאם נותנים לך עוד צ'אנס, אתה חייב לקחת אותו. אז המשכתי, עברתי את המסעות, את האימונים, גם אם היו רגעים שרציתי לעוף מפה או שחשבתי שאשבור את הגב. הגענו עד הסוף, ומפה בתקווה נקבל שיבוצים לחטיבות". הוא באופן אישי מכוון לסיירת גולני, כמו לא מעט מחבריו לפלוגה.

"לא משנה מה עשית בעבר, כשאתה מגיע לחוות השומר, נפתח לך דף חדש. מצאתי פה חברים שיהיו מוכנים למות בשבילי", נ' מספר ונזכר ברגע שנגע בו במיוחד - כשמשפחתו הגיעה לטקס הסיום. "בהתחלה הם אמרו 'מה הקשר בינך לבין קרביים, המפקד רק יגיד משהו ותתנפל עליו'. אבל עכשיו הם פה, עם קצת דמעות, וזה משהו שלא קורה אצלנו בדרך כלל".

יד אחת מחבקת, השנייה קצת מרחיקה

שניים מאלה שמובילים אותם בדרך המורכבת, הם רס"ל נ' מחיל האוויר וסמ"ר מ' מחטיבת הנח"ל הגיעו לפקד בהכשרה עם ניסיון רב בלחימה ובפיקוד, ובכל זאת פגשו חוויה שונה ב-180 מעלות. סוג הפיקוד אליו נדרשו שונה מבכל מקום אחר, ומקלף במהרה את השכבות הרגילות. "מצד אחד, מצופה ממך להיות קשוח ולהציב גבולות. מצד שני, להוות מעין אח גדול", ממחיש סמ"ר מ', "יד אחת מחבקת, והשנייה קצת מרחיקה".

"התמודדנו עם כל מיני אירועים מורכבים, אני זוכר שלאח של אחד מהחיילים שלי הייתה בעיה בפנימייה, ומבחינתו הוא רצה לקחת את החוק לידיים ופחדתי שזה יתדרדר", הוא משתף, "ואתה מבין שאם הוא יעשה את זה, הוא אבוד, לוחם הוא לא יהיה. אז למרות שסופ"ש, אתה מרגיע אותו בטלפון ומפעיל במקביל את כל העולם כדי להשיג איש קשר לפנימייה שינסה לסדר את הדברים. ובסוף אתה מצליח, והחייל אומר לך תודה. ברגעים כאלו מבינים שאתה לא עוד דמות שהופכת אותו ללוחם, אלא באמת עוזר לו להתקדם כבן אדם, לבנות עוד קומה באישיות".

המפקדים אחראים גם לקבוע מי מהחניכים מתאימים ללוחמה ומי לא, בטווח של חודשיים אינטנסיביים בלבד. השיקול מאחורי כל החלטה כזו לא רק קר ומחושב, בסוף מי שלא מתאים עלול להיפלט מהמסגרות בהמשך ולחוות תחושת כישלון קשה. הסמכות בידיהם, מפני שהם מכירים מקרוב את התכונות שחובה שיהיו ללוחם בעזה או לבנון - הרי עד לא מזמן הם היו שם בעצמם.

"ביום חמישי אחד, הדחתי שלושה חיילים מהכיתה שלי", מתאר רס"ל נ', "כולם עם מוטיבציה ויכולות. לגבי שניים הייתי בטוח שהם לא מתאימים, ולגבי השלישי - העלתי אותו לוועדת אזהרה לגבי מעשה שביצע, כדי לתת לו הזדמנות להסביר את עצמו בפני המ"פ וסגן מפקדת הבסיס".

"אבל הוא לא הצליח, והחליטו להדיח אותו. אני נאכלתי מבפנים, חשבתי שאולי הייתי קל על ההדק, למרות שכן הייתה סיבה מוחשית מאחורי ההדחה. ידעתי שאותו חייל עבר מסע עצמי מטורף, וניסיתי לחשוב על פתרון. בסוף, דיברתי עם כמה חברים מהגנה קרקעית בחיל האוויר, וסידרנו לו שלושה שבועות מפרכים שם כמבחן. בימים הקרובים אנחנו אמורים לקבל לגביו החלטה - כרגע הכיוון חיובי, הוא כנראה יוכל לחזור ללוחמה".

המוטיבציה שהפגין אותו חייל בכלל לא חריגה כאן בנוף, מה שמחזיר אותנו למשפט בו התחלנו, ולרצון העז לא רק להגן על המדינה - אלא גם להיאחז בה למען עצמך.

"לרובם, המציאות בבית בלתי נפרדת מהצבא, יש חיילים שחוזרים בסופ"ש ועובדים כדי לשרוד, ומסתפקים בחצי שעת ת"ש כדי לבדוק מה קורה עם בני משפחה חולים", מדגישים המפקדים, "ובכל זאת הם שומרים על האש שלהם, שאין לשום חייל אחר בעיניים. וזהו, החלום שלנו הוא שהם ישמרו עליה לאורך כל השירות - וגם הרבה אחריה. חשוב לי לשמור איתם על קשר גם אחרי".