יום ירושלים התשפ"ד
לתקווה יש ערך ייחודי בעמידתם של אדם ושל עם נוכח המציאות השברירית, המשימות והיעדים, הקשיים והמכשולים.
התקווה מאפשרת להתקדם ולקבל החלטות גם בהיעדר ודאות ונוכח סיכונים וסיכויים נמוכים.
אל לנו לשחוק את התקווה. אחת המשימות המרכזיות שלנו בעת הזו ובכלל היא להעניק תקווה לפקודינו, למפקדינו ולעם ישראל.
מתוך כאב כשלוננו ותוגת הנופלים ואף בידיעת השבר והאחריות לתיקונו נעניק תקווה.
התקווה היא חוויה של הבטחת העתיד, גם כשאין ודאות באשר להגשמת המטרות ולביטחון המחר.
כישלון אוקטובר, משך המלחמה, השחיקה המבצעית, ההיעדרות הממושכת מהבית, שאלת התוחלת וההישגים המבצעיים, אי הוודאות באשר לגורל הצפון, החטופים וגורלם, המפונים ומצבם, הנופלים והפצועים, הוויכוח הפוליטי, הקוטביות התקשורתית ובעיות האמון המתרחבות בצה"ל ומחוץ לו - כל אלו, בכוחם לשחוק את התקווה. ולכל אלו יש חלק בתקווה.
אלפי שנים היתה התקווה של עם ישראל ארוגה בכמיהה לציון ולירושלים.
החלום והערגה לירושלים, אידיאל ההגשמה הציוני, כמו גם קיבוץ הגלויות, היו ועדיין מהווים את המשענות שיאפשרו לשמור ברגעים האפלים ביותר על תקווה שיטתית.
לפני כשנה 'עלינו' לארץ ישראל עם מאות עולים מאתיופיה, ונחתנו כאן ביום ירושלים כדי לנשק איתם את אדמת הארץ.
למדנו במסע על תקווה, ערגה וכמיהה.
בבית בוץ מסורתי בגונדאר אירחה אותנו יטאיש שיבבאו, אימו של טקלה, מנהיג הנוער היהודי שממתין לעלייה לארץ ישראל.
הבית צר היה מלהכיל אותנו ואת ארבעת יושביו. בית בוץ וחציר, תשעה מטרים רבועים וקיר אחד שלם, שצבוע בכחול לבן ועליו כתוב - "אם אשכחך ירושלים".
זו התקווה.
הענקנו ליטאיש 'ירושלים של זהב' והיא לא חדלה מלהתרגש ולבכות.
אלו הן הערגה והכמיהה.
במלחמה הזו עלינו להעניק לפקודינו ולחברה הישראלית 'ירושלים של זהב' ולהיות אמונים יומיום על התקווה, על הכמיהה ועל הערגה.
התקווה אינה דיון פוליטי, היא חוויה קבועה של עין טובה ולב טוב לעתיד המדינה.
היא קריאה לפעולה ומחויבות לעתיד גם אם הולך אדם 'בגיא צל מוות' בהווה.
התקווה היא תרגיל בהתעוררות ובפרספקטיבה ארוכת שנים ביחס שבין העבר, ההווה והעתיד שלנו.
התקווה היא תחושת מסוגלות, אחריות מוסרית ושייכות לצבא טוב יותר, למדינה טובה יותר ולחברת מופת שהם אידיאל שאינו מסתיים לעולם.
גם אם האמונה במשהו נסדקה, האמונה שמשהו יקרה והוא יהיה מיטיב וטוב מן העבר צריכה להתחזק כל העת.
משהו שכולנו אחראים לו.
תפקידה של המנהיגות להעניק תקווה, גם ברגעים האפלים ביותר, זו הדרך היחידה לשמור על רוח הלחימה ועל רוח האומה במלחמה המתמשכת הזו.
אני מאמין שהתקווה שלנו טמונה באלפי הלוחמים והמפקדים המופלאים, שנלחמים בכל החזיתות. הם העתיד של צה"ל ושל מדינת ישראל.
התקווה שלנו היא מאות אלפי נשות ואנשי המילואים מכל קצוות החברה הישראלית שנושאים עימם רוח גדולה ועצומה.
התקווה שלנו זוהי חברה ישראלית מגויסת ומלאת חסד, הנטועה עמוק באדמת הארץ הזו.
זהו הנוער הנהדר שהולך קוממיות להתנדב ולהתגייס מתוך שליחות ואמונה בנצחיות ישראל.
זהו העתיד של הנגב המערבי והצפון שישגשגו ויפרחו יותר כמו בעבר.
התקווה שלנו היא העם היהודי שזקוק לנו יותר מתמיד.
התקווה שלנו זו המחויבות לעשרות דורות של יהודים שציפו וקיוו לדורנו.
התקווה היא 'התקווה'.
יותר מתמיד.
המשימה:תקווה.
קצין החינוך והנוער הראשי,
תא"ל אופיר לויוס
