זיכרון במלחמה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה התשפ"ד.

מאז העצרת לא פסקו הנופלים. הכאב על אלפי הנרצחים, הפצועים והחטופים, שלא הצלחנו להגן עליהם ביום המר והנורא, ממשיך להיות עדות וצו לכולנו.

זיכרם מצלק את ליבנו בצלקות ההופכות לחומר בעירה שלא יתכלה לעולם.

כל בוקר מוארת האפלה הגדולה בעמוד השחר שעולה על שדות הקרב ועל שדות חיינו.

הם יושבים במושב לידינו, רצים לצידנו, צופים בנו מהרהרים בכאב, בחיים ובחסד.

אנו פוגשים בדמותם ברגעים הכי פשוטים של החיים.
לצד שורת הירקות, סמוך לבצלים שנגלים מבעד לערפל הקרב שאינו מניח לנו גם כשהקולות משתנים ורעש החיים מנסה להתגנב לתוכנו. שם הוא קורא לי:
"הי בחורצ'יק, מה שלומך? הרבה זמן לא ראינו אותך. היה מגיע לכאן עוד קצין, עם כומתה כמו שלך. לא ראיתי אותו בזמן האחרון, בחור טוב, לא הפסיק לחייך אלינו. איפה הוא ? מתי נראה אותו שוב?"
ואני: "הבחור הזה, לא יבוא לכאן יותר, לא תזכה לראות שוב את החיוך, שובה הלב, הוא נפל בעזה, עצום עיניים, נסה לנצור את החיוך לעד".

והנה הדמעות כבר מגיעות, כמו מן הבצלים שהתחלתי לאסוף אל השקית הזו.
גם הירקן, מתחיל לדמוע את דמותו, והבצלים, אף הם בוכים איתנו, בעצמם, לאט לאט הם מקלפים את שכבות ההגנה שלהם, האובדן והחסר מכים גם בהם.

זהו דבר שאין לו שיעור, אובדן עולמות שנבראו ונבלעו בחטף, חלל הולך ומתרחב.
ומי אנחנו שנבין ?
הן כוח החיים, בקרובינו מקדש את הנופלים ואת החיים.

זוכרים ושוב זוכרים, שברי לוחות לצד לוחות שלמים בארון הברית. הזיכרון הוא צוהר להולכים לפני הארון.
זוהי חובה קדושה ומלאת חרדה, אפופה גם ברגעי חסד רבים ובתקווה.

נמשיך במלחמה כדי להשיב את החטופים ולהחזיר את תושבי הישובים שנעזבו בנגב המערבי ובצפון, כדי שמותם של יקירנו לא יהיה לשווא, כדי שנהיה ראויים להם – לנופלים, ולכם בני ובנות המשפחות.

זוהי אחריות עטורה בקוצים ובפצעים פתוחים, ובערב המעבר נבדיל בין 'קודש לקודש', הם עימנו ביגון ובשמחה, באבל וביום טוב, באפלה ובאור גדול – איתם נשיר את שירת הארץ הזו, שירת מגיניה ושירת בוניה.

זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבתנו לרעים ואהבתנו למשפחות השכולות, וכל הימים האלו נדמים בעיננו כימים אחדים. ואין אייל ואין מלאך והעוקד והנעקד בעין במר בוכים וליבם שמח.

נפשנו קשורה בנפשם, ונפשנו ונפשם קשורות בנפש האומה, המביטה מטה בפליאה אל הנערים והנערות שנושאים אותה על כפיה.
הנערים והנערות הנושאים את התקווה, הנושאים את עתידה.

לזכרם ולחירות ישראל.

קצין החינוך והנוער הראשי,
תא"ל אופיר לויוס.