רב אלוף משה דיין
בשנת 1915 נולד בדגניה לשמואל ודבורה דיין.
כנער עמד בעימותים אלימים עם שכנים עוינים, שברבות הימים היו לידידיו.
כחייל, כמפקד וכמדינאי הציב תמרורים רבים בביטחון ישראל.
במשך שנים היתה דמותו עם הרטייה השחורה על עינו השמאלית סמלה של ישראל המנצחת. היה אחד מלוחמיו של וינגייט, אבי "פלוגות הלילה המיוחדות".
כמדריך ב"הגנה" נעצר ע"י הבריטים עם מ"ג חברי קורס מדריכים,נשפט ונכלא בעכו.
במלחמת העולם השנייה שוחרר דיין מכלאו בטרם ריצה את מלוא עונשו ויצא עם חוד הפלישה של הבריטים ללבנון (1944). בפעולה זו אבדה לו עינו השמאלית.
כחניכו ופקודו של יצחק שדה צורף למנגנון הקבע של ה"הגנה". בצד פעילות מודיעין בשירות הבריטים נגד הכוחות הפרו- נאציים שפעלו באיזור, יצא בשליחויות ה"הגנה" לארצות השכנות. במלחמת העצמאות עמד כמג"ד 88 שפרץ ללוד ורמלה, והביא לכניעתן. שיטותיו הבלתי שגרתיות משכו את תשומת ליבו של דוד בן גוריון. ביולי 1948 מונה רס"ן דיין למפקד ירושלים וניהל משא ומתן עם נציגי מלך ירדן עבדאללה ועם המלך עצמו. בשיחות אלה נסללה הדרך להסדר עם ירדן. ב- 1950 מונה לאלוף פיקוד הדרום. כאן החל להשליט סדר במרחבי הנגב שהיו פתוחים למסתננים ופעל לריכוז הבדואים בשטחי עיבוד ומרעה עם אספקת מים.
אחרי קורס בבית ספר לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי, מונה לאלוף פיקוד הצפון ואח"כ לראש אג"מ. ב- 6 בדצמבר 1953 מונה דיין לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל . הקים את יחידה 101, תוך מתן דגש על היחידות הקרביות בכלל. משה דיין העריך את הניסיון המצטבר עם השנים, אך העדיף את עוז הרוח ואומץ ליבם של הצעירים, היכולים לממש את סיסמת "אחרי" בשדה הקרב- סיסמה שהשתרשה בצה"ל בימי דיין. במצרים ראה דיין את המפתח באמצעותו ניתן יהיה לצנן את הסכסוך בין ישראל לבין מדינות ערב. לאחר עסקת הנשק המצרית - צ'כית ועל רקע סגירת תעלת סואץ למעבר אניות לישראל והמצור במצרי טיראן שחסם את הכניסה לאילת, הציע דיין פעולה צבאית מוגבלת לכיבוש שארם א- שייח', אך הממשלה לא קיבלה תוכנית זו. דיין העלה תוכנית נוספת שנודעה כ"תוכנית דיין": ישראל תפתח בהצנחת כוחות בסיני ובהתקדמות אל התעלה, במטרה שפעולה זו תצדיק את התערבות אנגליה וצרפת. מערכת סיני בת 100 שעות (אוקטובר 1956)
הקנתה לישראל מעמד מדיני ולצה"ל יוקרה בינלאומית. בינואר 1958 פשט דיין את מדיו בתום ארבע שנות פיקוד על צה"ל. לאחר 20 שנה בשירות הביטחון פנה דיין ללימודים אקדמאים ולפעילות פוליטית. דיין נבחר לכנסת הרביעית ברשימת מפא"י, בה כיהן כשר החקלאות בממשלתו של לוי אשכול אך בשל חילוקי דעות עם זה האחרון בדבר מדיניות הביטחון של ישראל, יצא דיין את הממשלה בטריקת דלת. במחצית השניה של מאי 1967 החלה הידרדרות למלחמה במזרח התיכון. אווירת חוסר האונים שהשתררה בישראל הלכה והחריפה עם ההמתנה המתמשכת להכרעת הנהגת המדינה. דיין ביקש מינוי צבאי והביע נכונות לעשות כל שירות, אפילו לנהוג בזחל"ם. בעקבות לחץ ציבורי חסר תקדים החליטה הנהגת מפא"י להעביר את תיק הביטחון מידי אשכול לידי דיין, וב- יוני 1967 נכנס דיין לתפקידו כשר ביטחון. יומיים לאחר מכן ישראל פותחת במלחמה- מלחמת ששת הימים. מיד לאחר הניצחון החל דיין לטוות את חוטי ההידברות הראשונים עם ערביי איו"ש. הצעד הראשון היה הבטחת רציפות זיקתם הלאומית, החברתית והכלכלית של תושבי איו"ש לארצות ערב ובעיקר לירדן. דיין נתן הוראה לשקם שני גשרים על הירדן, "הגשרים הפתוחים". בנוסף, גרס את שיטת "צדיק וטוב לו": הקלות וסיוע הוענקו לאוכלוסייה הערבית, אך אלה שסייעו לפעולות החבלה באו על עונשם, בפיצוץ בתים או באטימת עסקים, בהגליה ובמעצרים מנהליים. בשלהי מלחמת ההתשה העלה דיין את רעיון ההסדר החלקי עם מצרים – רעיון שלא התממש. נקודת שיאו הייתה בין יוני 1967 לבין אוקטובר 1973 ,כאשר כיהן כשר הביטחון ובידיו הופקדו צה"ל, בטחון ישראל ועיצוב יחסי ישראל וערביי איו"ש. ב6 -באוקטובר 1973 ,עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ישראל מופתעת ואינה מוכנה למהלומה. ביקורת נוקבת נמתחה על משה דיין על חלקו במלחמה, אף כי ועדת אגרנט, שהוקמה ע"י הממשלה, לא ראתה בדיין אחראי למה שקרה במלחמה - בראשית יוני 1974 פרש מכהונתו. המחיר הכבד ששילם במלחמת יום הכיפורים הותיר בדיין צלקת עמוקה.הוא התרחק מפעילות מדינית, אך המשיך להשמיע דברו בכל נושא הקשור בקיום ישראל.
דיין פיתח פעילות פוליטית והיה מאדריכלי הסכם השלום בין מצרים לישראל שנחתם ב קמפ דיוויד. עקב חילוקי דעות פרש מממשלת "הליכוד" ובבחירות לכנסת העשירית יצא ברשימה נפרדת, אך זכה בשני מנדטים בלבד. בימיו האחרונים דיין נאבק קשות בכאבי ראש ובסרטן שהתגלה בגופו. בשנת 1981 נפטר והובא למנוחות באדמת נהלל.
