פרוץ מלחמת העצמאות

כ"ט בנובמבר ופרוץ מלחמת העצמאות

ב29.11.1947 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית כאשר ירושלים תהיה שטח בינלאומי בפיקוח האו"ם - החלטה 181.

בעד ההחלטה הצביעו 33 מדינות, נגד ההחלטה הצביעו 13 מדינות, נמנעו  10 מדינות, לא נוכחה מדינה אחת.

היהודים קיבלו את תוצאות ההחלטה וניגשו במרץ להקמת מדינת ישראל ואילו הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם ופתחו במעשי איבה לחיסול הישוב היהודי בארץ ישראל או לפחות לסכל את החלטת האו"ם.

כך פרצה מלחמת העצמאות שנמשכה 15 חודשים. בפרוץ המלחמה היו בארץ 1,300,000 ערבים ו- 600,000 יהודים. במלחמה זו נהרגו כ- 6,000 יהודים – אחוז אחד מאוכלוסיית המדינה.

בשלב הראשון, 29 לנובמבר 1947 - 3 אפריל 1948 הבריטים עדיין שלטו בארץ והמלחמה התנהלה בין ערביי א"י ליהודים תושביה.

הימצאותם של הבריטים בארץ סייעה בדרך כלל בידי הערבים, הגבילה את יכולות הצד היהודי, והשפיעה על אופי המלחמה. זה התבטא בלחימה בערים המעורבות ובפעולות תגמול.

במאמציהם לנתק את הישובים העברים ריכזו הערבים את התקפותיהם בדרכים. נקודות מוקד היו: הדרכים לישובים מבודדים, הדרך לירושלים, הדרך לגוש עציון והדרך לנגב.