105

אכילה קודם הדלקת נרות חנוכה

הקדמה

בכל מצווה שאדם מקיים, הוא זוכה למעלות עליונות ולדבקות בבורא. אולם לעיתים מתוך שעוסק בעניינים אחרים, עלול אדם לשכוח מקיום המצווה ולהפסידה. על כן אסרו חכמים לעשות פעולות שונות (וביניהם אכילה) שעלולות למשוך את  האדם ולהסיח את דעתו, סמוך לזמן המצווה.

שאלה: חיילים ששעת ארוחת הערב שלהם חופפת לזמן הדלקת נרות חנוכה, בעוד שההדלקה שבחדר האוכל תתרחש בזמן מאוחר יותר, האם רשאים לאכול לפני הדלקת הנרות?

1. מקור הדין

משנה מסכת שבת פרק א משנה ב:

לא ישב אדם לפני הסַפָּר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדין.

ופירש רש"י:

רש"י מסכת שבת דף ט עמוד ב:

עד שיתפלל - שמא ישכח ולא יתפלל.

על דרך זו, מצאנו בדברי הגמרא והפוסקים מצוות רבות, שאסרו חכמים לעשות פעולות שונות, סמוך לזמן המצווה.

לגבי הזמן שממנו אסור להתחיל לאכול לפני התפילה כתב הר"ן:

הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ד עמוד א:

האי 'סמוך למנחה' אסיקנא (הסקנו במסקנת הגמרא) דסמוך למנחה גדולה הוא, [שזמנה] משש שעות ומחצה ולמעלה (היינו, באמצע השעה השביעית), שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים... ו'סמוך לה' [פירושו] חצי שעה, דהיינו מתחילת שבע (שעה שביעית).

מהיכן דייק הר"ן שיש איסור לאכול חצי שעה לפני זמן מנחה?

כמו כן, כתבו האחרונים שאסור לאכול ולעשות מלאכה חצי שעה קודם זמן הדלקת נרות חנוכה:

שו"ת מהרש"ל סימן פה:

זמן הדלקת נרות חנוכה משתשקע החמה עד זמן שתכלה רגל מן השוק... ומיד כשהתחיל זמנו לא לאכול, ואף לא ללמוד, עד שידליק.

שער הציון סימן תרעב ס"ק יד:

ובאמת יש להחמיר בעוד חצי שעה קודם, אלא הוא מיירי (מדבר) בבני אדם שמתפללים ערבית בזמנה, ואם כן חצי שעה קודם בלאו הכי אסור משום קריאת שמע.

1. התחיל לאכול או לעשות מלאכה בזמן המצווה

משנה מסכת שבת פרק א משנה ב:

לא ישב אדם לפני הסַפָּר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקים. מפסיקים לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה.

רש"י מסכת שבת דף ט עמוד ב:

מפסיקין לקריאת שמע - דאיתא מדאורייתא (שחיובה מן התורה).

מדברי המשנה עולה שבמצוות שחיובן מן התורה, אף אם התחיל לאכול יש להפסיק כאשר מגיע זמן המצווה. ומאידך במצוות שחיובן מדרבנן אין צורך להפסיק. 

הגמרא במסכת סוכה מוסיפה פרט נוסף:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד א:

אמרת: (כתוב במשנה בסוכה: מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטול) על שלחנו, למימרא (מבואר מכך) – דמפסיק (שעליו להפסיק את הסעודה בשביל ליטול ארבעת המינים). ורמינהו (מקשים מדברי המשנה במסכת שבת, שהובאה לעיל): אם התחילו - אין מפסיקין! - אמר רב ספרא: לא קשיא: הא – דאיכא (שיש) שהות ביום (לקיים את המצווה), הא – דליכא (שאין) שהות ביום. אמר רבא: מאי קושיא? דלמא הא דאורייתא (נטילת לולב), הא דרבנן (תפילת מנחה)... אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא, ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן - הכא ביום טוב שני [של גלויות, שהוא מ]דרבנן, עסקינן.

מבואר בדברי הגמרא, שאף במצוות שחיובן מדרבנן, אם אין שהות לעשות את המצווה לאחר האכילה, חייב להפסיק את סעודתו ולקיים המצווה. 

הפוסקים דנו מה הדין בנרות חנוכה:

מגן אברהם סימן תרעב סעיף קטן ה:

ורש"ל כתב דאפילו ללמוד אסור (וכל שכן לאכול) משהגיע זמנה (של הדלקת נרות חנוכה), ואפילו התחיל פוסק, וכן פסק ב"ח.

והסביר זאת המשנה ברורה:

שער הציון סימן תרעב סעיף קטן טו:

שצריכין לחוש לתרוץ הראשון דאין שהות אלא חצי שעה להדליק (שלא ניתן להדליק נרות חנוכה אלא בחצי שעה הסמוכה לשקיעה), ובדליכא (כשאין) שהות והוא מידי דרבנן, גם כן צריך להפסיק, ומכל שכן כאן דיש פרסומי ניסא גם כן.

מדוע נחשבת מצוות הדלקת נרות חנוכה למצווה שאין שהות לעשותה, אף שזמנה כל הלילה?

מאידך, יש שהבינו בפשטות שכיוון שזמנה של מצוות הדלקת נרות חנוכה למעשה, הוא כל הלילה, אינו חייב להפסיק אם התחיל לאכול:

שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן סג:

והנה בהלכות חנוכה סימן תרע"ב כתבו הט"ז ומג"א בשם רש"ל, שלא יאכל ולא ללמוד עד שידליק, ואם התחיל פוסק. ולעניות דעתי צריך עיון, לפי מה שכתבנו לעיל מהך דסוכה דף לח, בלולב ביום טוב שני אף על גב דמטי זימניה (שהגיע זמנו), מכל מקום היכא דאיכא (כאשר יש) שהות אם התחיל אינו פוסק... ואם כן למה נאמר בנר חנוכה דאם התחיל פוסק?!

1. טעימה קודם קיום המצווה

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב:

ולית הלכתא... כרבי יהושע בן לוי... דאמר רבי יהושע בן לוי: כיון שהגיע זמן תפלת המנחה, אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה.

דעת רבי יהושע בן לוי שאף טעימה אסורה לפני קיום מצוות, אמנם הגמרא לא פסקה הלכה כמותו, ולכן פסק השלחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רלב סעיף ג:

והא דאסור לאכול סעודה קטנה (לפני מנחה), היינו כשקובע לסעודה, אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות, מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע, מותר.

כמו כן, משמע מדברי התוספות, שדווקא סעודה אסורה קודם קריאת שמע:

תוספות מסכת ברכות דף ד עמוד ב:

וקורא קריאת שמע ומתפלל - מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית.

מהי לדעתך הסברא להתיר לטעום קודם קיום מצוות?

אמנם יש מהראשונים שאסרו לטעום קודם קיום חלק מהמצוות:

תרומת הדשן סימן קט:

אין נראה לי להתיר למי דקשה לו להמתין, שיטעום מעט קודם קריאת מגילה וימתין שוב עד שיבא לו הקורא. כדאמרינן בברכות: לא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל וכו', ונראה דכל שכן לענין קריאת מגילה דחיישינן שמא תחטפנו שינה ויבטל מקריאתה, שהרי יש בה שהות טובא (מרובה) וגם קריאתה חובה טפי (יותר), שהרי כל המצות נדחות מפניה.

מדוע אסר תרומת הדשן לטעום קודם קריאת מגילה?

מלשון השולחן במקומות רבים ערוך נראה, שרק אכילה אסורה, ואילו טעימה מותרת. לדוגמא:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רלה:

אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק"ש של ערבית.

כך משמע גם בלשון הרמ"א ביחס לאכילה קודם קריאת מגילה:

הגה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב:

אסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה, אפילו התענית קשה עליו.

וכן דייק המגן אברהם בלשונו:

מגן אברהם סימן תרצב ס"ק ז:

ונראה לי דמשום הכי (שמשום כך) שינה רמ"א לשונו וכתב אסור לאכול וכו', משמע דטעימה שרי (מותרת). ומכל מקום אין להקל אלא לצורך גדול.

הרי שהחמיר המגן אברהם שלא לטעום קודם קריאת מגילה, מלבד במקום צורך גדול. לעומת זאת, בהלכות קריאת שמע, נראה שהקל אף לכתחילה: 

מגן אברהם סימן רלה סעיף קטן ד:

להתחיל לאכול - לשון הטור: 'אסור לקבוע בסעודה', וכן כתב המרדכי ואגודה ובית יוסף בשם תוספות... אבל בתרומת הדשן משמע דאפילו טעימה אסור, מדאמרינן בגמרא: 'לא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא כו''... ומכל מקום נראה לי דאין להחמיר בטעימה בעלמא.

סתירה זאת קיימת גם כן בפסקי המשנה ברורה, שפסק כמגן אברהם בשני המקומות.

בשביל ליישב את דבריהם, נעיין בדברי הרוקח:

ספר הרוקח הלכות אירוסין ונישואין סימן שנג:

מה שמתענין החתנים עד לאחר הברכה, מצאתי באגדה מפני שמצוה חביבה עליהם, כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה כגון לולב ושאר דברים.

וכמו כן כתב בשו"ת בשמים ראש:

שו"ת בשמים ראש סימן עד:

אמנם טעימה בעלמא אין בה איסור, אמנם ראוי לכל ירא שמים לחבב המצוה, שלא להקדים לה דבר. וחלושים שאי אפשר להם להמתין, וגם אי אפשר להם להתפלל בביתם עד אחר ההלל, מותרים לשתות ולטעום דבר מועט.

מבואר, שבמצוות שאינן שגרתיות, ויש להן חיבה יתירה, יש לדקדק יותר שלא לאכול קודם קיום המצווה.

אולם, הגר"ע יוסף הסיק, שאיסור זה אינו אלא חומרא ממידת חסידות: 

שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן סז:

קצת קשה, למה החמיר המגן אברהם (לגבי קריאת המגילה) אלא אם כן במקום צורך גדול. והרי סתמא דמילתא אחר תענית אסתר, לכמה אנשים חשיב צורך גדול לטעום משהו קודם קריאת מגילה... והמגן אברהם עצמו (סימן רלה סעיף קטן ד) הביא גם כן דברי התרומת הדשן, וכתב: ומכל מקום נראה לי שאין להחמיר בטעימה בעלמא. ע"ש. ולא הצריך שיהיה צורך גדול. וכן פסק מהר"י זרקא בספר עוד יוסף חי (ברכות ד ב) להתיר לכתחלה טעימה בעלמא כהמג"א. וכל שכן במגילה דחביבא ועיקר מצותה ביום. ולכן נראה שלא כתב כן המג"א אלא לחומרא בעלמא. וכ"כ הפרי מגדים שהמג"א התיר טעימה לפני קריאת המגילה בלילה. וגם דברי הבשמים ראש מתפרשים שהוא מדרך חסידות בעלמא.

וכן פסק בפירוש להתיר לטעום לפני הדלקת נרות חנוכה:

חזון עובדיה חנוכה עמוד סח:

יש להחמיר חצי שעה קודם זמן ההדלקה שלא לאכול סעודת קבע... אבל סעודת עראי ואכילת פירות ושתיית משקאות קלים, מותר.

וכן פסק בפשטות בספר נטעי גבריאל:

נטעי גבריאל חנוכה פרק ה אות א:

אסור לאכול אכילת קבע אפילו סעודת מצוה חצי שעה קודם זמן ההדלקה.

1. דין שומר

לגבי אכילה לפני מנחה, הביא הרמ"א מחלוקת ראשונים והכריע להקל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רלב סעיף ב:

לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה, עד שיתפלל... ולא לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה... הגה: ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר... ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי (מותר), ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי (מותר). ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. ואפשר הטעם משום דעכשיו קורין (השמש קורא) לבית הכנסת, לא חיישינן (אין חוששים) דלמא (שמא) יפשע ולא יתפלל.

מכאן למד המשנה ברורה לגבי קריאת שמע:

משנה ברורה סימן רלה סעיף קטן יח:

ואם ביקש מאחד שיזכירנו להתפלל ליכא אסורא (אין איסור) להתחיל לאכול אפילו כשכבר הגיע זמן קריאת שמע.

בנוסף, בספר אישי ישראל כתב בשם הגרש"ז אויערבאך:

אשי ישראל פרק כז אות יט:

אם ממנה אדם שאינו מן המסובים שיזכירנו להתפלל לאחר הסעודה, יכול להתחיל לאכול אף על פי שכבר הגיע זמן תפילה. וכן יכול לכוון לעצמו שעון מעורר שיצלצל, ועל ידי זה יזכור להפסיק את סעודתו.

1. הלכה למעשה

א. אין להתחיל לאכול סעודת קבע החל מחצי שעה קודם זמן הדלקת נרות חנוכה. ואם התחיל, עליו להפסיק.

ב. מותר לטעום (דהיינו אכילת פת או מזונות עד כביצה, או פירות אפילו הרבה, וכן לשתות) אף לאחר שהגיע זמן הדלקת נרות חנוכה. ומידת חסידות להימנע מכך.

ג. אם ביקש מחברו שאינו אוכל, להזכיר לו להתפלל לאחר שיסיים סעודתו, יוכל לאכול אף לאחר שהגיע זמן הדלקת נרות חנוכה. וכן אם יכוון שעון מעורר שיזכיר לו. ובלבד שמיד כשחברו או השעון מעורר מזכירים לו יפסיק מאכילתו ועיסוקיו, וידליק נרות חנוכה.

 

 

ברכה ראשונה ואחרונה על סופגניות

הקדמה:

נהגו בכל תפוצות ישראל לאכול בחג החנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, זכר לנס פך השמן.

בעיסת הסופגניות מערבים חומרי טעם וריח וכמות של סוכר ושמן גדולה יותר מאשר בעיסת לחם רגיל, ומטגנים אותה בשמן עמוק. בשל כך מתעוררת השאלה כיצד יש לברך לפני ואחרי אכילתה.

שאלה: במסיבת חנוכה בבסיס חולקו סופגניות. החיילים שחזרו זה עתה משמירה, היו רעבים מאוד, ואכלו כמה סופגניות. האם עליהם לברך ברכת המזון?

 

1. ברכת המוציא על עיסה מטוגנת

בהלכות רבות ישנה הקבלה בין חיוב העיסה בהפרשת חלה ובין הגדרתה כפת לעניין ברכת המוציא (על פי הגמרא בברכות לז ע"ב ועוד). לכן נפתח את לימודנו בבירור האם עיסת סופגניה חייבת בחלה:

במשנה מפורטים סוגי מאפים שונים הפטורים מהפרשת חלה:

משנה חלה פרק א משנה ד: 

הסופגנין (לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג), והדובשנין (בצק שנילוש או טוגן בדבש), והאסקריטין (בצק מבלילה רכה מאוד), וחלת המשרת (חלה שנאפתה על גבי מחבת), והמדומע (בצק שנפלה לתוכו תרומה ואין בו פי מאה מהתרומה) - פטורין מן החלה.

 

בהסבר משנה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש:

תלמוד בבלי פסחים דף לז עמוד א:

אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס (נעשו בתוך סוג של קדירה, מחבת) הן. ורבי יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה.

 

לדעת רבי יוחנן שהלכה כמותו, גם עיסה שנאפתה במחבת (ולא בתנור) חייבת בחלה, ורק עיסה שנאפתה בחמה פטורה מהחלה. 

 

בדברי התוספות מתבאר, שגם לדעת רבי יוחנן, עיסה שטוגנה על ידי משקה (כגון בשמן) – אינה חייבת בחלה:

תוספות  על הגמרא הנ"ל בד"ה דכולי עלמא:

ואומר רבינו יצחק דעל ידי משקה מודה רבי יוחנן דמעשה אילפס פטורין (מהפרשת חלה) ואין מברך עליו המוציא, כדמוכח בירושלמי... אמר רבי יוחנן: כל שהאור מהלך תחתיו, חייב בחלה ומברכין עליו המוציא... ריש לקיש אמר: אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא... ואמר רבי יוחנן: ובלבד שיהא על ידי משקין (שרק אז פטור מחלה).

1. ברכה על עיסה מבלילה עבה שטוגנה בשמן

בהמשך דבריהם, מביאים התוספות את שיטת רבינו תם, המחלק בין סוגי העיסה השונים:

המשך דברי התוספות הנ"ל בפסחים:

ואומר רבינו תם דדווקא בבלילתו רכה (בעיסה נוזלית יותר מבלילת עיסה רגילה) פליגי (נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש)... אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו (כולם מודים) דחייב בחלה אפילו על ידי משקה, דהא (שהרי) חיוב חלה הוי משעת גלגול (משעה שהוכנה העיסה, קודם שנאפתה)... ונראה לרבינו תם דהכי נמי מברכין עליו המוציא.

• מהו הזמן הקובע את חיוב הפרשת החלה (והברכה) לפי רבינו תם?
• האם בבלילה עבה ישנה משמעות האם בפועל העיסה טוגנה בשמן או שנאפתה?

 

מאידך, דעת רבנו שמשון, שגם בבלילה עבה, אם עתיד לטגנה בשמן אין דינה כלחם לעניין חלה וברכת המוציא:

רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן טז:

ורבינו שמשון ז"ל כתב במסכת חלה, שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן - פטורה מן החלה (וברכתה 'מזונות') .

 

• באר מהו יסוד המחלוקת בין רבינו שמשון לרבינו תם?

 

בהמשך דברי הרא"ש הנ"ל, מובאת הנהגתו של המהר"ם מרוטנבורג בעניין זה:

המשך דברי הרא"ש הנ"ל:

ורבינו מאיר... לא היה אוכל בלא 'המוציא' אחר שנתבשלה או נטגנה, וגם לא היה מברך עליה 'המוציא', אלא מברך על לחם אחר ואחר כך אכלה.

 

מדוע לא רצה המהר"ם מרוטנבורק על עיסה עבה שטיגנה אלא אכל אותה דווקא בתוך הסעודה?

 

בשולחן ערוך הובאו כל הדעות שנזכרו לעיל:

שלחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף יג:

אפילו דבר שבלילתו עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא (תואר לחם, מראה לחם) ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה. ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אחר כך במים ועשאה סופגנין ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא. וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא על ידי שיברך על לחם אחר תחלה.

לפי כללי השלחן ערוך, מעיקר הדין ההלכה כדעת רבנו שמשון שהובאה ב'סתם', אלא שראוי להחמיר כדעת המהר"ם.

 

הרמ"א הוסיף:

הגה על שלחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף יג:

ונהגו להקל.

משנה ברורה סימן קסח ס"ק עד:

ונהגו להקל – פירוש: כסברא הראשונה, דאין צריך לברך המוציא וג' ברכות (ברכת המזון).

• לאור כל זאת, כיצד למעשה צריך לברך על סופגנייה, העשויה מבלילה עבה ומטוגנת בשמן?

 

1. אכילת סופגניה מתוקה בתוך הסעודה

השולחן ערוך כתב שירא שמים יאכל סופגניות דווקא בתוך הסעודה, אולם ביחס לסופגניות המצויות היום, כתבו מפוסקי דורנו, שעדיף להמנע מאכילתם בתוך הסעודה:

הלכה ברורה (הרב דוד יוסף) סימן קסח סעיף מג:

ומכל מקום היינו דווקא כשאותה עיסה מבושלת או מטוגנת, עשויה לאכילה בתוך הסעודה, אבל אם נעשית לקינוח סעודה, וכגון שהיא מתוקה או ממולאת במרקחת או פירות וכיוצא בזה (וכגון סופגניות המצויות בימינו), אדרבה לא יאכלם בתוך הסעודה כדי שלא יכנס לספק אם יש לברך עליה 'מזונות' באמצע הסעודה.

 

הרב בן ציון אבא שאול כתב כמה דרכים לאכול סופגניות בתוך הסעודה בלי להיכנס למחלוקת:

אור לציון חלק ד פרק מא אות ב:

טוב להמנע מלאכול סופגניות בתוך הסעודה, משום שיש ספק אם ברכתם 'בורא מיני מזונות' או 'המוציא לחם מן הארץ'. ואם רוצה לאכול את הסופגניות דוקא בתוך הסעודה, לא יברך עליהם משום ספק ברכות להקל, או יברך על מעט מזונות לפני הסעודה ויכווין (לפטור בברכה זו את הסופגניות ו-) שלא להוציא בברכתו את הלחם, או שיכוין בפירוש בברכת המוציא גם על הסופגניות, או שיכווין בפירוש בברכת המוציא שאינו פוטר את הסופגניות, ואז יברך על הסופגניות, או שיברך שהכל על מעט סוכר ויפטור את הסופגניות, וכן אם לוקח עמם מיני מזונות שברכתם מזונות בתורת ודאי הרי פוטר את הסופגניות.

 

ד. אכל הרבה סופגניות ושבע

מגן אברהם סימן קסח ס"ק לד: 

ומכל מקום נראה לי שאם שבע ממנו, הוי ספק דאוריתא וצריך לברך ברכת המזון מספק.

המשנה ברורה הביא את דברי המגן אברהם, אך סייג את דבריו:

משנה ברורה סימן קסח ס"ק עה:

כתב המגן אברהם דזה דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב ברכת המזון שלו הוא רק מדרבנן, לכך נקטינן (אנו מכריעים) כדעה הראשונה להקל. אבל באכל כדי שביעה דחיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא, צריך לברך ברכת המזון מספק, וכן משמע מהגר"א. 

אך כל זה בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא שאחר כך נמלך (חזר בו) ועשה אותה סופגנין. אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה, אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה ברכת המזון, רק ברכה אחת מעין שלוש.

ביאור הלכה סימן קסח סעיף יג ד"ה ונהגו להקל:

וטעם לכל זה, אף שהמגן אברהם לא חילק בזה, דהנה הפרי מגדים וכן הבית מאיר הקשו באמת על המגן אברהם הלא מעיקר הדין אין בזה ספיקא וכדעת רוב הפוסקים דקיימי בשיטת ר"ש וכדכתוב בב"י, אולם לפי מה שחילקנו הדבר נכון לדינא. דברבינו שמשון ורמב"ן ורא"ש ויתר הפוסקים העומדים בשיטתו לא נזכר כלל חילוקא (החילוק) דהמוציא מחלה (של ברכת המוציא מחיוב חלה, כלומר שאף במקום שר"ש מודה שחייב בחלה, כגון כשהיה דעתו מתחילה לאפות ונמלך לטגן, מכל מקום מודה שלעניין ברכה ראשונה ברכתו מזונות ולא המוציא) אלא דהם חלקו על עיקר דינו של ר"ת לענין חלה, דגם בשהיה מתחלה בלילתו עבה לא סגי (לא מספיק הדבר) לחייביה בחלה היכי דחשב מתחלה לבשלו ולטגנו, וכיון דלא נקרא לחם לענין חלה ה"ה לענין המוציא לא נקרא לחם. אבל סברא זו דאף היכא דחייב בחלה גם לדידהו (גם לשיטתם), כגון בנמלך, אפילו הכי לענין המוציא לא נקרא לחם לא נזכר בם כלל… אלא שהמחבר סמך בזה על דעת רבינו ירוחם ורבינו יונה שחילקו כן. ועל כל פנים, אין זה ברור לדחות דעת ר"ת ור"י הזקן שכתבו בהדיא שאין לחלק בין חלה להמוציא.

• מה הוסיף המשנה ברורה על דברי המגן אברהם? מנין הסיק זאת?
• לאור זאת, מה יברך מי שאכל סופגניות רבות (שכבר מתחילה חשב לטגן אותן) ושבע מהן?

 

1. הלכה למעשה

א. האוכל סופגנייה שלא בתוך הסעודה יש לו לברך עליה מזונות ומעין שלוש, אפילו קבע עליה סעודתו.

ב. האוכל סופגנייה לקינוח הסעודה, יש ספק אם יברך עליה ברכה ראשונה, ולכן לא יברך עליה, ומידת חסידות להימנע מאכילתה בתוך הסעודה.

ג. מי שאכל סופגניות רבות, אף על פי שאכל מהם כשיעור קביעת סעודה, דהיינו כ230 גרם, לא יברך לאחריהם ברכת המזון, אלא ברכה מעין שלוש.

 

 

 

הדלקת נרות חנוכה בשמן שספק אם ידלוק כשיעור

שאלה: חייל שברשותו כמות שמן מצומצמת עבור הדלקת נרות חנוכה, ומסתפק אם ידלוק חצי שעה, האם יברך על ההדלקה?

1. שיעור זמן ההדלקת נר חנוכה

הגמרא דנה בזמן הדלקת נרות חנוכה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

וכבתה (החנוכיה) אין זקוק לה (להדליק אותה שנית)? ורמינהו (והרי שנינו): מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו (וכי אין הכוונה), דאי (שאם) כבתה הדר (חוזר ו) מדליק לה! – (משיבה הגמרא:) לא, דאי (שאם) לא אדליק – מדליק, ואי נמי (תירוץ נוסף): לשיעורה (שיש לתת שמן . עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי (עד שתכלה רגל התרמודאים).

ופסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעב :

שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור.

• כמה זמן צריכים לדלוק נרות חנוכה? מדוע?

מחמת הספק, כתבו האחרונים:

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תרעב:

ונראה מי שאין לו שמן כשיעור חצי שעה ידליק בלא ברכה, כי ספק הוה תירוץ א' וב'.

1. ברכה שאינה צריכה וספק ברכות להקל

הגמרא דנה בחומרת איסור ברכה שאינה צריכה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א

ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום: 'לא תשא'.

ונחלקו הראשונים בחומרת איסור זה.

רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו:

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.

מהשוואת הרמב"ם איסור זה לאיסור שבועת שווא משמע שאיסורה מהתורה.

לעומת זאת, כתבו התוספות:

תוספות מסכת ראש השנה דף לג עמוד א:

ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום 'בל תשא' ליכא (אין לחשוש), -  דההיא דרשה דרבנן (איסור זה מדרבנן, והדרשה אינה אלא אסמכתא).

השולחן ערוך (אורח חיים סימן רטו סעיף ד) העתיק להלכה את לשון הרמב"ם, וכתב עליו המשנה ברורה:

משנה ברורה על השולחן ערוך הנ"ל ס"ק כ:

ומכל מקום, דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן, כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה, וקרא אסמכתא בעלמא.

מהו יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לבין התוספות?

בין לרמב"ם ובין לתוספות, כשיש ספק לגבי חיוב ברכה (שחיובה מדרבנן) אין חוזרים לברך, אלא 'ספק ברכות להקל'. בדברי הראשונים הובאו שני הסברים לכך:

בית יוסף אורח חיים סימן סז:

וטעמא (והטעם) משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא...  והרב רבי מנוח (פ"ב הי"ג) כתב עוד טעם אחר, משום דהוי ספק 'לא תשא' ולחומרא.

מדוע הוצרך רבנו מנוח להסבר זה, ולא הסתפק בכלל הרגיל 'ספק דרבנן לקולא'?

המשנה ברורה מוסיף, שאסור לברך מספק:

משנה ברורה שם:

בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים, אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא, אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך, ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך, ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך.

1. ספק ספיקא בברכות

הראשונים נחלקו, אם אדם ששכח לספור ספירת העומר, רשאי להמשיך לספור בשאר הימים. למעשה, פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ח:

אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה; אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה.

האחרונים נחלקו כיצד לפרש הלכה זו:

מאמר מרדכי סימן יז:

מה שכתוב בשולחן ערוך לקמן סימן תפט סעיף ח, דאע"ג דקימא לן (למרות שאנו פוסקים) כמי שאומר דאם שכח לספור לילה אחד שוב אינו סופר בברכה... מכל מקום בספק סמכינן על אינך פוסקים (החולקים), והיינו משום דהוי ספק ספיקא.

אולם, יש שהבינו את פסק השולחן ערוך בדרך אחרת. בשביל להבין את דבריהם, נעיין בתשובת תרומת הדשן, שהיא המקור לדברי השולחן ערוך:

תרומת הדשן סימן לז:

שאלה: אם ספק לאחד, אם ספר לילה אחת או לאו, האיך יעשה מכאן ואילך, יספור בברכה או לאו? 

 תשובה: יראה דיספור בברכה מכאן והלאה, ... ואע"ג דבודאי שכח יום אחד, נהגינן כבה"ג שכתב, שכח יום אחד שוב אינו סופר... ודלא כאשירי שכתב ... שכל לילה מצוה בפני עצמה, ואם לא ספר באחת, מצוה לספר באחרות, מכל מקום... בספק מצינו למיסמך עלייהו... דראבי"ה סבר, דספירה בזמן הזה דאורייתא... ואם כן בנידון שלנו, מצוה הוא לספור מתוך הספק, שלא ספר הלילה שעבר, ואע"ג דהתוספות במנחות, ואשירי דלעיל, פליגי (חולקים) בהדיא (בפירוש) בהא (בזה), וסבירא להו (והם סוברים) דספירה בזמן הזה, אינו אלא מדרבנן, זכר למקדש, הא אינהו נמי סבירא (הלא הם סוברים), דכל לילה מצוה בפני עצמה, ואם כן שפיר (כדין) סופר בברכה, ומי מזקיקני דבהא ניזול בתרייהו ולא בהא (שבזה נלך אחריהם ולא בזה).

ודייק בדבריו החיי אדם, בספרו נשמת אדם:

נשמת אדם חלק א כלל ה:

ורוצה לומר דבשלמא בודאי דילג יום אחד, חיישינן לדעת תוספות דספירה מדרבנן ולא יברך, אבל בספק אם דילג, כיון דלראבי"ה מחויב לספור, דהוי ספק דאורייתא, ואם כן יברך גם כן, כדין כל ספק דאורייתא דמברכין עליו לשיטת הרבה פוסקים. וקשה דאפילו אי נימא (אם נאמר) דספירה בודאי בזמן הזה דרבנן, מכל מקום יכול לברך, דהוי ספק ספיקא, שמא לא דילג כלל, ואם תמצא לומר שדילג, שמא קיימא לן (קיים לנו) כתוספות דאפילו בדילג יום אחד מברך, אלא על כרחך דליתא (שאינו), דאפילו במקום דיש ספק ספיקא להצריך לברך אמרינן ספק ברכות להקל. 

• מה נשאל התרומת הדשן והאיך פסק?
• כיצד הוכיח הנשמת אדם מדברי תרומת הדשן, שאין מברכים אף במקום ספק ספיקא?

להלכה, כתב המשנה ברורה:

משנה ברורה הנ"ל:

כתבו האחרונים, דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה, כגון ספק אכל כזית או לא ואם תמצי לומר לא אכל, שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין, אפילו הכי ספיקו להקל ולא יברך.

וכן פסק בשו"ת יחווה דעת חלק ה סימן כא:

קנצי למלין (סוף דבר), שאף על פי שיש בנידון שלנו שנים ושלשה ספקות להחמיר, אין לברך ברכה אחרונה, דלא מהני (שאין מועיל) ספק ספיקא בברכות, וכמו שהסכימו רוב האחרונים.

אולם לגבי הנידון על ספק אם ספר ספירת העומר, הסביר המשנה ברורה (סימן תפט ס"ק לח) את דברי השולחן ערוך, שיברך משום ספק ספיקא. ביישוב סתירה זו, כתב הגרש"ז אויערבך:

הליכות שלמה פסח, פרק יא הערה 24:

ודע, דאף שנקטו הפוסקים בזה לישנא דספק ספיקא, אין זה ספק ספיקא גמור, דדעת רוב הפוסקים דנקטינן לעיקר כהדעות דכל יומא מצוה באפי נפשא הוא (שכל יום של ספירת העומר הוא מצווה בפני עצמו, ואף אם שכח יום אחד, רשאי להמשיך לספור בברכה בשאר הימים), ולכן אף למה שכתב הפרי מגדים, לדון דלעניין ברכה אין סומכים על ספק ספיקא, בנידון דידן שפיר מברך בספק.

כיצד יישב הגרש"ז אויערבך את הסתירה במשנה ברורה?

על דרך זו, כתב הגר"ע יוסף בנידון הדלקת נרות חנוכה, כשמסתפק אם השמן שברשותו ידלוק חצי שעה:  

חזון עובדיה חנוכה עמוד סז:

לפי זה בנידון דידן (שלנו) איכא (יש) ספק ספיקא, שמא יש בשמן הזה בשיעור חצי שעה, ושמא מדינא (מן הדין) אין צריך שיעור, ובספק ספיקא מדינא (מן הדין) מותר לברך... ועינינו הרואות שהקילו חכמים להדליק בשמנים ופתילות שאין מדליקים בהם בשבת, אף שהאור מסכסכת בהם, וקיים חשש שהנר יכבה, ולא חששו לזה... ומכל מקום בנידון דידן, אם ירצה להדליק בברכה, רשאי. 

• מה הטעם שהוסיף הרב עובדיה בנידון שלנו להתיר לברך?

 

1. הלכה למעשה

א. ספק ברכות להקל, ולכן המסופק אם חייב בברכה שחיובה מדרבנן (כל הברכות מלבד ברכת המזון, וי"א אף ברכת התורה), אסור לו לברך.

ב. אף כאשר ישנם שני ספקות לחייב בברכה, לא יברך (וכל שכן כאשר אחד הספקות יכול להתברר על ידי מומחה וכדומה, שאין זה אלא 'ספק חסרון חכמה' שלדעת הש"ך כללי ספק ספיקא אות לד, אינו מצטרף כספק).

ג. אולם, כאשר המשקל ההלכתי לחיוב הברכה, גדול באופן משמעותי, מהחשש שאין צורך בברכה, התירו הפוסקים לברך מספק.

ד. מטעם זה, פסק הגר"ע יוסף, שהמסתפק אם השמן שברשותו לצורך הדלקת נרות חנוכה, ידלוק חצי שעה,  רשאי לברך על הדלקתו. שכן, לדעת רבים מהראשונים ניתן לברך אף כשוודאי אין בנר שמן כשיעור, ואף שאיננו נוהגים כמותם, במקום ספק ניתן אף לברך. אולם מסתימת כל שאר הפוסקים נראה שלדעתם אין לברך במקרה זה. 

 

 

טעות בהזכרת על הניסים בתפילה ובברכת המזון

הקדמה: עיקר עניינם של ימי החנוכה, הוא ההודאה לקב"ה על ניסיו ונפלאותיו שעשה עימנו בימי החשמונאים וכן בכל דור ודור. ההודאה לקב"ה נוטעת בליבנו את ההבנה שהכל מאיתו יתברך, ומחזקת את ערך הכרת הטוב לריבונו של עולם ולכל אדם. כחלק מההודאה, תיקנו חכמים לומר בכל תפילה מימי החנוכה בברכת 'מודים' את נוסח 'על הניסים'.

שאלה: מי ששכח לומר 'על הניסים' בברכת המזון או בתפילה, האם עליו לחזור לתחילת הברכה? האם יש מקום אחר בתפילה או בברכת המזון שאפשר לומר בו על הניסים?

1. מקור הדין

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כד עמוד א:

איבעיא להו (נשאלה השאלה): מהו להזכיר של חנוכה (לומר 'על הניסים') בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא - לא מדכרינן (לא מזכירים), או דילמא (שמא): משום פרסומי ניסא (פרסום הנס) מדכרינן? - אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא (התארח בביתו של רבא), סבר לאדכורי (לומר 'על הניסים') ב'בונה ירושלים'. אמר להו רב ששת: כתפלה, מה תפלה – בהודאה (בברכת 'מודים'), אף ברכת המזון – בהודאה (בברכת הארץ).

הגמרא מסתפקת דווקא לגבי הזכרת 'על הניסים' בברכת המזון, אולם פשוט לגמרא שיש לומר 'על הניסים' בתפילה. הסביר זאת רש"י:

רש"י מסכת שבת דף כד עמוד א:

בברכת המזון - בתפלה פשיטא לן (פשוט לנו הדבר שיש להזכיר), שהרי להלל ולהודאה נקבעו, כדאמרינן לעיל (שבת דף כא - "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה").

מדוע לפי רש"י לא שאלה הגמרא לגבי אמירת 'על הניסים' בתפילה?

התוספות כתבו טעם אחר לחיוב אמירת 'על הניסים' בתפילה:

תוספות מסכת שבת דף כד עמוד א:

מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון - בתפלה פשיטא ליה דמזכיר, משום דתפלה בצבור הוא, ואיכא (יש) פרסומי ניסא. אבל בברכת המזון שבבית, ליכא (אין) פרסומי ניסא כולי האי (כל כך).

1. שכח לומר 'על הניסים'

התוספתא מפרטת, כיצד ינהג השוכח לומר 'על הניסים' או 'יעלה ויבוא' בתפילה:

תוספתא מסכת ברכות פרק ג הלכה י:

כל (יום טוב) שאין בו (תפילת) מוסף, כגון חנוכה ופורים, בשחרית ובמנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר מעין המאורע ('על הניסים'). אם לא אמר - אין מחזירין אותו. וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חדש וחולו של מועד, בשחרית ובמנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר קדושת היום ('יעלה ויבוא') בעבודה... אם לא אמר - מחזירין אותו.

מאידך, לגבי ברכת המזון מוזכר בגמרא גדר אחר:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מט עמוד ב:

אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה - מחזירין אותו, בברכת המזון - אין מחזירין אותו. אמר ליה רב אבין לרב עמרם: מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון (מה ההבדל ביניהם)? - אמר ליה: אף לדידי קשיא לי (גם לי היה קשה הדבר), ושאילתיה (שאלתי) לרב נחמן, ואמר לי... תפלה דחובה היא - מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל (אינו חייב לאכול, אלא הדבר תלוי ברצונו) - אין מחזירין אותו. אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל (שאין לו רשות שלא לאכול), הכי נמי דאי טעי הדר (גם נאמר שאם טעה חוזר)! - אמר ליה: אין (כן), דאמר רבי שילא אמר רב: טעה - חוזר לראש.

מהו התנאי שלפיו נקבע האם צריך לחזור בתפילה ומהו התנאי בברכת המזון?

לפי מקורות אלו עולה שבחנוכה, שאין בו קרבן מוסף וכן אין חובה לאכול סעודה, אם שכח ולא הזכיר 'על הניסים', אינו חוזר בין בתפילה ובין בברכת המזון.

הטור דן, במי ששכח לומר 'על הניסים' ונזכר בטרם סיים את הברכה:

טור אורח חיים סימן תרפב:

ומכל מקום, אם נזכר באותה ברכה, כל זמן שלא הזכיר השם אפילו בין 'אתה' ל'שם' חוזר.

וכן פסק בשולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפב:

כל שמונת ימי חנוכה אומר 'על הניסים', בברכת המזון בברכת הארץ, ובתפלה בברכת 'מודים'. ואם לא אמר, אין מחזירין אותו. ומיהו (אמנם), אם נזכר באותה ברכה, כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם, חוזר.

מדברי השולחן ערוך עולה, שאם הזכיר שם ה', אינו רשאי לחזור. אולם דעת האשל אברהם, שניתן לחזור גם אחר שהזכיר שם ה':

אשל אברהם (בוטשאטש) סימן תרצה:

שכחתי 'על הנסים' בפורים בברכת המזון, ובתפילה, ונזכרתי כשהתחלתי 'ברוך אתה ה'', וסיימתי 'למדני חוקיך', והתחלתי 'נודה לך על חיים חן' וכו' 'ועל הנסים' כו', וסיימתי הברכה. וכן בתפלת שמונה עשרה.

הגרע"י חלק על דברי האשל אברהם, והבהיר מתי ניתן לסיים 'למדני חוקיך' אחר שהזכיר שם ה':

חזון עובדיה חנוכה עמוד קפט:

ובמחילת כבוד תורתו (של האשל אברהם) אינו נכון להלכה, שמכיוון שאין מחזירין אותו, אינו רשאי לסיים 'למדני חוקיך', כדי לחזור ל'על הניסים'. שהרי גם באמירת פסוק כזה בתפילה יש משום הפסק, ורק במקום שאם טעה מחזירים אותו, הסכימו הפוסקים שאם לאחר שאמר 'ברוך אתה ה'' יסיים 'למדני חוקיך', משום שזה יותר קל מברכה לבטלה, מה שאין כן במקום שאין מחזירין אותו. שאינו רשאי לומר 'למדני חוקיך'.

מתי יש לומר 'למדני חוקיך' כאשר שכח להזכיר מעניין היום?

1. 'הרחמן הוא יעשה לנו ניסים'

כתב הכלבו:

ספר כלבו סימן כה:

ובחנוכה ופורים מוסיפין בה (בברכת המזון בברכת הארץ) 'על הנסים'... שכח ולא אמרו כאן אין מחזירין אותו... אבל אם לא סיים, כשיגיע ל'הרחמן' יאמר: 'הרחמן עשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו' וכו'.

וכן פסק הרמ"א:

הגה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפב:

יש אומרים כששכח 'על הניסים' בברכת המזון, כשמגיע ל'הרחמן' יאמר: 'הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו' וכו'.

האליה רבה הוסיף שאפשר לתקן בדרך זאת גם אם שכח בתפילה:

אליה רבה סימן תרפב ס"ק ב:

ויש אומרים בברכת המזון וכו' - כל שכן בתפלה אם שכח מלומר, צריך לומר קודם 'יהיו לרצון'.

1. הלכה למעשה

א. כל שמונת ימי חנוכה אומר 'על הניסים', בברכת המזון בברכת הארץ, ובתפלה בברכת 'מודים'.

ב. נזכר קודם חתימת הברכה, ואפילו אחר שאמר 'ברוך אתה', חוזר.

ג. נזכר לאחר שאמר שם ה', אינו חוזר.

ד. אם שכח 'על הניסים' בברכת המזון יאמר בסוף ברכת המזון: 'הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו' וכו'. כמו כן, השוכח בתפילה יאמר נוסח זה קודם 'יהיו לרצון'.

 

 

מקום הדלקת נרות חנוכה בבסיסי צה"ל – בצל הקורונה

הקדמה

שנה אחר שנה, ממשיכים ישראל להפיץ ולפרסם את נס החנוכה, שמבטא את ניצחון התורה והדבקים בה, אף כשהם מעטים וחלשים, על פני עמים רבים חזקים וגיבורים, שמנסים לחבל במסורת ישראל. מקום ההדלקה הרגיל בבסיסי צה"ל הוא בחדר האוכל, מטעמי בטיחות, ומשום ששם נוהגים להתכנס כל בני היחידה לארוחת הערב, ונעשה פרסום הנס גדול. בשל הקורונה, נוצר צורך לצמצם התקהלויות, ונדרש לבחון אפשרויות נוספות למקום ההדלקה. בדף זה נדון באפשרויות אלו. יודגש, דף זה אינו עוסק בהדלקת נרות חנוכה במסיבות ואירועים, אלא בהדלקה בה יוצאים החיילים שביחידה ידי חובתם.

 

שאלה: האם ניתן להדליק נרות חנוכה בברכה באיזור המגורים, בעמדת הש"ג, או באודיטוריום?

 

א. מקור הדין

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו.

ופירש רש"י:

רש"י מסכת שבת דף כא עמוד ב:

מבחוץ - משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר.

ואם היה דר בעלייה - שאין לו מקום בחצרו להניחה שם.

מניחה - מבפנים, כנגד חלון הסמוך לרשות הרבים.

הסכנה - שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).

חווה דעתך, מדוע לדעת רש"י יש להדליק בפתח הבית ואלא בפתח החצר, אף ששם יש יותר פרסום הנס?

לעומת זאת, דעת התוספות:

תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב:

מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ – ומיירי (ומדובר) דליכא חצר, אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים. אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר.

וכן פסק בשולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעא סעיף ה:

נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעליה, שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו.

והוסיף המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרעא סעיף קטן כג:

שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים - וגם אין לו פתח פתוח לחצר, אלא פתוחה היא לבית.

 

מהו המדרג הנכון למקום ההדלקה: פתח הבית, פתח החצר, חלון הפונה לרשות הרבים, על שלחנו?

 

ב. הדלקה בעמדת הש"ג

האחרונים דנו, האם גינה שלפני הבית דינה כחצר:

משנה ברורה 'דרשו' סימן תרעא הערה 45:

ודווקא בזמנם שהיו החצרות עיקר תשמיש הבית, שהיו משתמשים בהן לטחינה ואפייה ושטיחת פירות ושאר צרכים, ופעמים שהיו אוכלים וישנים בהן כדרך החקלאים בזמנם. אבל בזמנינו שאין החצרות עשויות אלא לאוויר, דעת החזון איש שאין דינן כחצר לעניין הדלקת נרות חנוכה... ואין להדליק בפתח החצר אלא בחלון הפונה לרשות הרבים... מאידך, דעת הגרי"ז סולאויצ'יק ש...גם חצירות בזמנינו שאין בהם תשמישי דירה, דינם כחצר... וכן דעת הגרש"ז אויערבך... וכן דעת הגרי"ש אלישיב.

 

חווה דעתך, לאור זאת, האם נכון להדליק נרות בעמדת הש"ג בכניסה לבסיס?

האם יש להבדיל בין יחיד המעוניין להדליק נרות (כמנהג בני אשכנז) להדלקה הציבורית, להוציא את כל חיילי היחידה?

 

עוד נחלקו הפוסקים, האם יש להעדיף הדלקה בפתח החצר (או הבית), כאשר יהיה פרסום הנס גדול יותר, אם ידליק בחלון הבית הפונה לרשות הרבים:

משנה ברורה 'דרשו' שם הערה 44:

ואף אם כשידליק בחלון יהיה יותר 'פרסומי ניסא' מאשר אם ידליק בחוץ, דעתו (של הגרי"ש אלישיב) להדליק בחוץ ולא בחלון, אלא אם כן אין הפתח של החצר או הבית פונה לרשות הרבים. וכן דעת הגרש"ז אויערבך, וכן דעת הגר"נ קרליץ... אם לא באופן שאין בני רשות הרבים רואים את הנרות שבחוץ, שאז ידליק בחלון הפונה לרשות הרבים... מאידך דעת הגר"ח קנייבסקי, שאם בפתח הבית הפתוח לרשות הרבים לא רואים אלא מעט אנשים, ובחלון ביתו הפונה לרשות הרבים רואים הרבה אנשים, צריך להדליק בחלון, ושכן נהג החזון איש.

 

לאור זאת, נראה  שבמקום בו הכניסה לבסיס ניכרת לרבים העוברים ושבים במקום, ניתן לבצע שם את ההדלקה הציבורית.

 

ב. הדלקה בסמיכות למגורים או בחדר האוכל

השולחן ערוך דן במקום ההדלקה של אדם שלן במקום אחד ואוכל במקום אחר:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעז סעיף א:

אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה; ואם יש לו פתח פתוח לעצמו, צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו. 

הגה: ויש אומרים דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו.  

והבהיר המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תרעז סעיף קטן יא – יב:

ועיין באחרונים, שכתבו דגם הדעה ראשונה מודה בזה הזמן, דכיון שמדליקין בפנים ליכא חשדא (אין חשד) מעוברים ושבים אלא מבני הבית, והם יודעים שמדליק במקום שאוכל או משתתף עם בעל הבית שם.

במקום שאוכל - דמקום אכילתו עיקר. ודוקא לענין אכסנאי הנזכר לעיל שאין ביתו אצלו, או לענין בן הסמוך על שולחן אביו. אבל מי שסועד אצל חבירו באקראי, ויש לו שם בית באותו העיר, צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה. ואם אינו רוצה לזוז ממקום שסועד יצווה לאשתו שתדליק עליו בביתו. ומכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו.

 

לאור מקורות אלו, היכן עדיף להדליק (במידה ואין בעיות בטיחות), בסמוך לחדר המגורים, או בחדר האוכל?

 

פוסקי דורנו דנו מהו מקום ההדלקה המועדף לבחורי הישיבות:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ע אות ג:

מקום הדלקת נר חנוכה לבני ישיבה, לענין הבחורים שלומדים בישיבה ויש מקום אכילה שהוא לכל התלמידים ביחד, ויש להם מקום לינה שהוא בכל חדר מקום לישון לשלשה או גם ליותר. צריכין להדליק במקום הלינה, משום שמקום הלינה הוא מיוחד יותר ממקום האכילה שאינו מיוחד כלל לשום פרטי, וגם אף מקום קבוע בשעת האכילה אין להחשיב, אף שכל אחד החזיק לו מקום לישב שם כל ימי היותו בישיבה, שודאי ליכא שום קפידא לא לו ולא למנהלים היכן הוא יושב. אבל מקום הלינה הוא מקום שנקבע לכל אחד באיזה חדר הוא ילין, וגם כל חפציו שיש לו מניח שם, וגם בחדר ההוא עצמו יש לכל אחד מטה קבועה שעומדת במקום אחד כל הזמן, שלכן מקום הלינה הוא נחשב מקום מיוחד ושם צריך להדליק נר חנוכה.

בדומה לכך כתב הגר"ש וואזנר:

שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן פג:

מיהו בישיבה עצמה, ובפרט במקום שהבחורים לנין גם כן, שם אין הבדל אם מדליק במקום השינה או במקום אכילה, כיון דשניהם בבית אחד. כמו דאין הבדל בבית פרטי אם מדליק בחדר זה או בחדר זה. ובישיבות גדולות נראה דיותר יש להדליק בחדרם כיון דמיוחד להם מבחדר האוכל דאיכא רבוי אוכלוסין ואינו ניכר כל כך.

איזו סברא נוספה בדברי שבט הלוי?

הסבר נוסף כתב הגר"י אריאל:

שו"ת באהלה של תורה חלק ב סימן קא:

ויתכן לומר שיש להבדיל בין בחור ישיבה לבין אכסנאי. אכסנאי הישן במקום אחד ואוכל במקום אחר, נחשב מקום אכילתו כעיקר מקום התאכסנותו, כי שם ביתו, ושם חייב להדליק, כי המקום שבו אוכל אינו רק מקום אכילה אלא בית לכל מיני תשמישים, וכיוון שהוא גם אוכל שם, זה עיקר ביתו. מה שאין כן חדר אוכל של ישיבה, שאינו מיוחד לשום תשמיש אחר, אלא לאכילה בלבד, וכל תשמישי האדם נעשים בחדרו, בוודאי חדרו הוא ביתו, ושם עיקר חיובו.

 

מדוע לדעת הפוסקים בחורי ישיבות ידליקו בחדרם ולא בחדר האוכל? 

לטעמים אלו, האם יש להבחין בין הדלקה של חייל המדליק לעצמו, לבין הדלקה ציבורית להוציא את כלל חיילי היחידה ידי חובתן?

 

למעשה, פעמים רבות, ההדלקה בחדרים, שאינה נעשית בהשגחה, עלולה לגרום לדליקה. לכן נהגו בחלק מהישיבות להדליק בחדר האוכל, וכן המנהג בצה"ל:

שו"ת באהלה של תורה חלק ב סימן קא:

מיהו (אמנם), נסיוני לִמדני שקשה לסמוך על בחורים שידליקו בפנימיה מבלי שיגרמו לנזק ואולי אף לסכנת נפשות. ולמרות כל האזהרות והשמירות, נמצאים בחורים המדליקים נרות על עץ, פלסטיק וחומר דליק אחר. ומכיוון שלעניות דעתי בחור המדליק במקום שעלול להזיק לא יוצא ידי חובת ההדלקה, לכן עדיף שידליקו בחדר האוכל, שם אפשר לשמור על כך שההדלקה תיעשה כהלכה.

 

ג. הדלקה באודיטוריום או בשטח פתוח ברחבי הבסיס

פעמים רבות, מתוך רצון לערוך את ההדלקה במעמד חיילים רבים, מוצע להדליק את הנרות באודיטוריום. האודיטוריום אינו מקום אכילה או שינה, ויש לדון האם ניתן להדליק בו את הנרות.

ככלל, נהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, ואף לברך על ההדלקה, משום פרסום הנס:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעא סעיף ז:

ומדליקין ומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא. 

 

על דרך זו, יש מפוסקי דורנו שהורו, שניתן לברך על הדלקת נרות חנוכה במסיבות, בהן ישנו פרסום הנס גדול:

חזון עובדיה חנוכה, עמוד מז:

נוהגים במסיבות הנערכות באולמות בלילי חנוכה, שמשמיעים בהם דברי תורה לקרב את ישראל לצור מחצבתם, להדליק נרות חנוכה עם הברכות בשם ומלכות, משום 'פרסומי ניסא', ויש להם על מה שיסמוכו.

 

אולם, בהדלקה זו אין יוצאים ידי חובה, כפי שכותב הרמ"א:

הגה על השולחן ערוך הנ"ל:

ואין אדם יוצא בנרות של בית הכנסת, וצריך לחזור ולהדליק בביתו.

 

למדנו מכאן, שאין אפשרות לצאת ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה באודיטוריום , או בכל מקום מרכזי אחר בבסיס. 

 

חווה דעתך, לאור דברי שבט הלוי שהובאו לעיל, האם יש מקום לומר שיוצאים ידי חובה בהדלקת נרות באודיטוריום?

 

ד. הלכה למעשה

א. ככלל, המנהג ביחידות צה"ל, להדליק את נרות חנוכה בחדר האוכל, ולהוציא בכך את כל בני הבסיס המעוניינים בכך.

ב. במידה ומתעורר צורך להדליק במקום אחר, רשאים, בתיאום עם הממונים על הבטיחות ביחידה, להדליק בסמיכות למקום המגורים, או בכניסה לבסיס, ליד עמדת הש"ג.

ג. מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת בברכה, אך אין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו.

ד. כמו כן, המנהג בצה"ל להדליק נרות בברכה גם באירועים וטקסים המתקיימים בימי חנוכה, ונכון להשתדל להתפלל שם תפילת ערבית. במידה והאירוע אינו מתקיים בחדר האוכל, אין יוצאים בו ידי חובת ההדלקה.