118-119

אכילת מצה בימי חול המועד פסח

הקדמה: 

ציוותה עלינו התורה, לאכול מצה בליל הסדר, וכן ציוותה אותנו להימנע מאכילת חמץ בכל שבעת ימי הפסח. המצה מזכירה לנו כי בחיפזון הוציאנו ה' ממצרים, לרוב אהבתו אותנו. כמו כן, המצה משרישה בנו ענווה והתבטלות כלפי בורא עולם, שהולך וגואל את עמו בכל דור ודור. 

א. מקור הדין

התורה מתייחסת לאכילת מצה בחג הפסח, בליל הסדר ובכל שבעת ימי הפסח:

שמות פרק יב פסוק יח:

בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב.

דברים פרק טז פסוק ח:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה.

הגמרא במסכת פסחים דנה ביחס שבין אכילת המצה בליל הסדר לבין אכילתה בשאר הימים:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד א:

תניא כוותיה דרבא (הסובר שמצווה מן התורה לאכול מצה גם אחר חורבן בית המקדש): 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך', מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות. מאי טעמא - הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר 'על מצת ומררים יאכלהו'. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר 'בערב תאכלו מצות' - הכתוב קבעו חובה.

רשב"ם מסכת פסחים דף קכ עמוד א:

שביעי רשות. דכתיב "וביום השביעי עצרת" ולא כתיב 'תאכל מצות', שהרי הוציאו מן הכלל:

אף ששת ימים רשות. שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות הרשות בידו:

הוי דבר שהיה בכלל. דכתיב: "שבעת ימים תאכל מצות", ויצא מן הכלל בהאי קרא ד'ששת ימים' כתיב, ללמד שהיא רשות, ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו, דהיינו ז' ימים. דזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. 

נסה לדייק מלשון הגמרא, האם יש מצוה באכילת מצה כל שבעת ימי החג?

וכן פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף ז:

אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד.

ב. שיטת בעל העיטור – אין מצווה באכילת מצה אחר ליל הסדר

כפי שהתבאר, אכילת מצה בימי הפסח אינה חובה, מלבד בליל הסדר. בהמשך לכך, כתבו כמה ראשונים שאין מקיימים כל מצווה כשאוכלים מצה בחול המועד פסח:

ספר העיטור עשרת הדיברות - הלכות מצה ומרור דף קלה טור ב:

מאי טעמא (מדוע) אין מברכין במצה (על אכילת המצה) כל שבעה כדרך שמברכין על הסוכה?... ומסתברא, בסוכה כי בעי למיכל בסוכה (כשרוצה לאכול בסוכה) איכא עליו מצות עשה ד'בסוכות תשבו', אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מצות עשה דמצה, אלא לאו ד'בל תאכל חמץ', ואין מברכין אלאו (אלא רק על מצות עשה).

על פי בעל העיטור, מהו ההבדל שבין ישיבה בסוכה במהלך חול המועד סוכות לבין אכילת מצה בחול המועד פסח?

ד. שיטת  הגר"א – מקיימים מצווה בכל אכילת מצה בימי הפסח 

כתב 'מעשה רב' בשם הגר"א:

מעשה רב אות קפה:

שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצווה ואינו קורא לה רשות, אלא לגבי לילה ראשונה, שהיא חובה. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אף על פי כן מצוה מדאורייתא היא והיה מחבב מאוד אכילת מצה כל שבעה. וביום טוב אחרון היה אוכל סעודה שלישית, אף על פי שלא היה אוכל שלוש סעודות בשאר יום טוב, מפני חביבות מצות אכילת מצה שזמנה הולך לו. ובמוצאי יום טוב היה משתדל לטעום טעם חמץ... והיה נמנע לאכול אחר הפסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח, שיהא להיכרא לעשיית המצוה, שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו.

כיצד הסביר הגר"א את דברי הגמרא שאכילת מצה בימי חול המועד היא 'רשות'?

הגר"א ממשיך ומוכיח את דבריו:

מעשה רב הנ"ל:

וכן פירשו: יום טוב אין צריך אות. פסח במצה, סוכות בסוכה, ועוד כמה ראיות.

בשביל להבין את כוונתו, נעיין בדברי הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לו עמוד ב:

ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר: 'והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך', מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות.

על פי סוגיא זו כתב הרא"ש:

שו"ת הרא"ש כלל כג אות ג:

ששאלת על הנחת תפילין בחול המועד. יש מהגאונים שאמרו שאין להניח תפילין בחול המועד שאין צריך אות שהן עצמן אות שאסור בעשיית מלאכה בדבר שאינו אבד, ועוד שחייב בישיבת סוכה בחג ובפסח חייב באכילת מצה.

כדברי הגר"א מפורש כבר בחזקוני, ונקדים את הפסוקים שעליהם נסובים דבריו:

בספר שמות הצטווינו על אכילת מצה, וכך נאמר:

שמות פרק יב פסוק יח:

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.

וכתב על כך רש"י:

רש"י שם:

עד יום האחד ועשרים - למה נאמר, והלא כבר נאמר 'שבעת ימים' (וממילא יוצא שאוכלים מצות עד יום כ"א בניסן, ואין צורך לכתוב זאת שוב בפירוש), לפי שנאמר 'ימים' – לילות מנין? תלמוד לומר: 'עד יום האחד ועשרים' (לרבות את הלילות).

שאל על כך החזקוני:

חזקוני שמות פרק יב פסוק יח:

היאך מצינו למימר לילות מנין? הרי לעיל כתיב 'מיום הראשון עד יום השביעי', ואפי' לילות משמע! אלא על ידי דוחק יש לומר, יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ועונש כשאין עושים אותם, כגון מצה בלילה הראשון, ויש לך דברים שאין מקבלים שכר בעשייתם ועונש כשאין עושים אותם, כגון מצה מליל ראשון ואילך. ומכל מקום... 'שבעת ימים מצות תאכלו כתיב', כלומר, אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו. לילות מנין, כלומר, אם אכל כל שבעת הלילות מצה מנין שקיים את הפסוק, תלמוד לומר 'עד יום האחד ועשרים' מכל מקום. 'מיום הראשון עד יום השביעי' לא קאי אלא א'כי כל אוכל חמץ'. 

על פי החזקוני, במה עוסק הפסוק 'מיום הראשון עד יום השביעי', ובמה עוסקים הפסוקים 'שבעת ימים מצות תאכלו' ו'עד יום האחד ועשרים'?

כשיטה זו משמע גם ברוקח:

ספר הרוקח סימן רצא:

האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים, ימים אין כתיב כאן, אלא שבעת הימים – שבעת ימי בראשית.

המשנה ברורה הזכיר את שיטת הגר"א:

משנה ברורה סימן תעה ס"ק מה:

ובשם הגר"א כתבו דעל כל פנים מצוה איכא לאכול מצה כל שעה אלא שאינו חיוב.

וכן פסק ערוך השולחן: 

ערוך השולחן סימן תעה אות יח:

ודע דכך מקובלני, דאף על גב דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול ימי הפסח כדכתיב שבעת ימים תאכלו מצות, והא דקרי לה רשות, משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה מפני שאין זו מצות עשה, אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח.

 

ד. שיטת הנצי"ב – מצווה להרבות באכילת מצה בליל הסדר

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר, שכל הסעודה של ליל הסדר היא מצווה של אכילת בקדושה לפני ה', כפי שהיה בזמן שהיינו אוכלים את קרבן הפסח:

אמרי שפר, פתיחת לסדר ההגדה:

הכנת הסדר של פסח הנהיגו חז"ל לעשות דוגמא כמו שהיו נוהגים בארץ ישראל בזמן אכילת הפסח... ומזה הטעם יש לנהוג בכל הסעודה כמו יושב לפני המלך. דבאמת אם אפשר לאכול 'שמורה' כל הסעודה ראוי לעשות כן, כמבואר בפסחים: 'הא ביום טוב ראשון' ופירש רש"י: סעודת ליל ראשון. אלמא דכל הסעודה ראוי להיות כן, משום דאף על גב שיוצאים בכזית הראשון, מכל מקום כל זמן שאוכלין הרי זו מצווה.

ובביאור דבריו הסביר המהדיר:

הערות לאמרי שפר, הערה 45:

כלומר, הוא מקיים בזה את מצוות 'בערב תאכלו מצות' אף על פי שכבר יצא ידי חובתו, והטעם לכך הוא יסוד גדול שכתב רבינו בכמה מקומות, והוא דכל זמן שעוסק במצווה מיקרי הכל מצוה אפילו יותר מן החיוב.

מדוע לדעת הנצי"ב ראוי להקפיד על אכילת 'מצה שמורה' בכל ליל הסדר?

לדעת הנצי"ב האם יש עניין לאכול מצה בהמשך הלילה, אחר שנגמר ה'סדר'?

אלו הלכות או הנהגות נוספות הנוהגות בליל הסדר ניתן לבאר על פי עיקרון זה? 

ה. הלכה למעשה:

א. חובה מן התורה לאכול כזית מצה בליל הסדר, ואילו בשאר הימים אין חובה לאכול מצה אלא רק להימנע מאכילת חמץ.

ב. נחלקו הראשונים והאחרונים האם מקיימים מצווה באכילת מצה בשאר ימי הפסח, ולמעשה ראוי להדר בכך, ולאכול במידת האפשר 'מצה שמורה' העשויה לשם מצוה גם בשאר הימים, אך אין לברך על אכילת המצה.

ג. לדעת הנצי"ב נכון להקפיד לאכול מצה שמורה בכל ליל הסדר, ומקיימים בכך מצוות בערב תאכלו מצות.

 

 

אכילת מצה בערב פסח

הקדמה:

עם ישראל משתדל תמיד לקיים את המצוות מתוך שמחה ואהבה, ומתוך רגש של התעוררות מחודשת. משום כך, אנו נמנעים מאכילת המצה בזמן הסמוך לליל הסדר, כך שנאכל אותה בשמחה ובהתרגשות בזמן מצוותה, וכן בשביל להבליט שאכילתה נעשית דווקא לשם מצווה. השנה יחול ערב פסח בשבת, ויש לברר כיצד נקיים את מצוות שלוש סעודות של שבת, בלי לעבור על איסור אכילת מצה בערב הפסח.

שאלה: כיצד ניתן לקיים את סעודות השבת בערב פסח שחל בשבת? כיצד ינהגו חיילים בבסיסי צה"ל שנקיים מחמץ מספר ימים קודם פסח? 

 

1. מקור הדין

תלמוד ירושלמי פסחים פרק י הלכה א: 

אמר רבי לוי: האוכל מצה בערב הפסח, כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה (חייב מלקות).

והסביר הלבוש:

לבוש אורח חיים סימן תעא סעיף ב:

האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, כלומר דכמו שהבועל ארוסתו בעודה בבית חמיו לוקה עליה מכת מרדות מדרבנן, על שמראה גודל תאותו, ושהוא להוט ושטוף בזימה, ולא יוכל להתאפק עד שמכניסה לחופה שמברכין עליה ז' ברכות, כן הוא האוכל מצה בערב פסח מראה תאותו ורעבתנותו, שאינו יכול להתאפק להמתין עד הלילה שיברך ז' ברכות קודם שיאכל המצה, כגון ברכות יין, קידוש, זמן, נטילת ידים, בורא פרי האדמה דירקות, וברכת המוציא, וברכת על אכילת מצה, לכן לוקין אותו עליו גם כן מכת מרדות מדרבנן אם אוכל ביום קודם ברכו כל הברכות הללו.

 

• מהו הדמיון שבין האוכל מצה בערב פסח לבין הבועל ארוסתו בבית חמיו?

 

ב. שעת האיסור

נחלקו הראשונים מאיזו שעה מתחיל איסור אכילת מצה בערב הפסח:

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב:

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו.

לעומת זאת, בעל המאור כתב שאין איסור לאכול מצה אלא מזמן שאסור לאכול חמץ מן התורה:

המאור הקטן פסחים דף טו עמוד ב מדפי הרי"ף:

האוכל מצה בערב הפסח, כבועל ארוסתו בבית חמיו. הני מילי (והיינו) משש שעות ולמעלה, אבל עד שש שעות מותר.

• נסה לבאר מהו יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לבעל המאור?

 

הרמ"א פסק כשיטת הרמב"ם:

רמ"א אורח חיים סימן תעא סעיף ב:

אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר.

נחלקו האחרונים האם מותר לאכול מצה בליל ארבעה עשר:

חוק יעקב אורח חיים סימן תעא ס"ק ז: 

אבל בליל ארבעה עשר מותר.

בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו אות כו:

אסור לאכול מצה בערב פסח, וגם בלילה של ערב פסח אין לאכול.

המשנה ברורה פסק כדעת החוק יעקב שהאיסור חל מעלות השחר של יום ארבעה עשר בניסן, והביא מנהג נוסף:

משנה ברורה סימן תעא ס"ק יב:

היינו מעמוד השחר, ויש נוהגים שלא לאכול מצה מראש חודש.

אולם, במקום דוחק, הורה הגר"ד ליאור להתיר אכילת מצה בשעות הבוקר של יום י"ד בניסן:

שו"ת דבר חברון חלק א סימן תקיא:

במחנה צבאי שבלתי אפשרי לשמור על כשרותו לפני פסח אם יאפשרו לחיילים לאכול חמץ ביום זה (י"ד ניסן – ערב פסח), ניתן לסמוך על שיטת בעל המאור הסובר שגזירה זו חלה רק ביום י"ד מחצות היום ואילך אך לא בבוקרו של יום.

 

ג. אכילת מצה עשירה 

משנה פסחים פרק י משנה א:

ערבי פסחים סמוך למנחה (משעה עשירית של היום), לא יאכל אדם עד שתחשך.

תוספות פסחים דף צט עמוד ב ד"ה לא יאכל:

ואם תאמר, ומה לא יאכל? אי (אם הכוונה שלא לאכול) מצה, אפילו קודם נמי (גם) אסור! כדאמרינן (כמו שכתוב) בירושלמי: 'כל האוכל מצה בערב הפסח, כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו'. ואי במיני תרגימא (ואם הכוונה למיני תרגימא, פירות וכדומה), הא אמר בגמרא 'אבל מטבל הוא במיני תרגימא'! 

ויש לומר דאיירי (שמדובר) במצה עשירה (היינו, במצה שנילושה במי פירות כגון יין ושמן, ואין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, כיוון שאינה 'לחם עוני'). דלא אסר בירושלמי אלא במצה הראויה לצאת בה חובתו ואוכלה קודם זמנה, אבל מצה עשירה שריא (מותרת), וכן היה נוהג רבינו תם.

• נסה להסביר, מדוע מצה עשירה מותרת באכילה בערב פסח (עד שעה עשירית)?

 

על פי דברי התוספות, פסק השולחן ערוך שבערב פסח שחל בשבת יש לקיים את סעודה שלישית במצה עשירה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א:

י"ד שחל להיות בשבת... משיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה.

אולם, מנהג האשכנזים שלא לאכול כלל בפסח מצה עשירה מחשש חימוץ, וממילא אינם יכולים לאכול מצה כזאת אחר שעת איסור חמץ:

הג"ה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תסב סעיף ד:

ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש (את המצות) במי פירות... ואין לשנות.

משנה ברורה סימן תסב ס"ק טו:

אין נוהגין ללוש וכו' - דחוששין לכתחלה לסברת הני פוסקים דסבירא להו דמי פירות בלחודייהו (לבדם) גם כן מחמיצים וממהרין גם כן להחמיץ. וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכולי עלמא מחמיץ.

לכן כתב הרמ"א שלמנהג האשכנזים אין לקיים סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת:

הג"ה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א:

ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים.

 

ד. מצה מבושלת ועוגה מקמח מצה

בנוגע למצה מבושלת, כתב המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תעא ס"ק כ:

אבל אם בשלה (את המצה), וכמו שנוהגין במדינותינו לעשות כדורים ממצה שקורין 'קניידלעך', או מצה מבושלת בכלי ראשון - מותר לאוכלה קודם שעה עשירית, דזה בודאי לא מיקרי מצה (האסורה בערב פסח, כיוון שלא יוצאים בה ידי מצוות אכילת מצה).

והוסיף בשער הציון:

שער הציון על המשנה ברורה הנ"ל ס"ק י"ט:

ואפילו אינן פרורין, רק (אלא) יש בהם כזית (שבישל חתיכות גדולות) שמברכין עליו 'המוציא' - מכל מקום לענין מצה אינו יוצא בה (ידי חובה בליל פסח), משום דבעינן טעם מצה (משום שצריך להרגיש טעם מצה, ולמצה מבושלת אין טעם מצה).

 

לעומת זאת, דעת כף החיים אין לאכול מצה מבושלת אלא אם כן כל חתיכה תהיה פחות מכזית:

כף החיים סימן תעא ס"ק לה: 

והא דמותר לאכול מצה מבושלת בערב הפסח, משמע לכאורה שהוא דווקא אם אין בכל פירור כזית, אבל אם יש בו כזית, אסור, כיוון דדינו כפת... ועל כן יש לפררם פחות מכזית לכל אחד (כל חתיכה).

 

• לפי כל אחת משתי השיטות, האם מותר לאכול בערב הפסח מצה שלמה מבושלת?
• מהו לדעתך יסוד המחלוקת בין כף החיים למשנה ברורה?

 

לגבי עוגות מקמח מצה (העשוי ממצה אפויה שנטחנה לקמח), כתב הרמ"א:

הגה אורח חיים סימן תעא סעיף ב: 

מצה שנאפתה כתקנה ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה, ואסור לאכלה בערב פסח.

 

וכן פסק בשבט הלוי לגבי עוגות מקמח מצה שבזמננו:

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן קיז:

שאלה: האם מותר לאכול עוגות הנאפות עם קמח מצה בערב פסח...? 

תשובה: היות ואם קובעים סעודה מברכים ברכת המזון, יראה להחמיר, דלא דמי (לפי שאינו דומה) לקניידלך שנקראים מעשה תבשיל.

 

ובילקוט יוסף הוסיף:

ילקוט יוסף אורח חיים סימן תעא סעיף ג:

אבל אם רוב התערובת היא מדברים אחרים ומיעוט מקמח מצה, בטל ברוב, ומותר לאכול תערובת זו בערב פסח.

 

• מהו טעמם של האוסרים לאכול עוגה מקמח מצה בערב הפסח?

 

לעומת זאת, כתב הגרש"ז אויערבך:

הליכות שלמה חלק א פרק ח הלכה ה:

עוגה האפויה מקמח מצה שנילוש בשמן ודבש, ובזמן הלישה נאבד ממנו תוריתא דנהמא (תואר לחם), יש מקום לומר שמותר לאוכלה בערב פסח.

הערות להליכות שלמה:

וצריך לומר דדעת רבנו, דמה שכתב הרמ"א בסימן תע"א סעיף ב' דאסור לאכול בערב פסח מצה שנתפוררה ונילושה במי פירות, היינו דוקא שלא נאבדה ממנה צורת פת בשעת הלישה, אבל אם נאבדה צורת פת בשעת הלישה דאז מותר לאוכלה בכי האי גוונא וכמו שכתב שם שער הציון, יש לומר דמותר לאוכלה אף בשאפאה אחר כך, דתו הווי ליה (שכן כעת נחשב) כמצה עשירה.

 

1. אכילת מצה שלא נאפתה לשם מצה

דעת התשב"ץ שאסור לאכול בערב פסח מצה שאינה 'שמורה', אף שאין בה יוצאים בה ידי חובת מצוות אכילת מצה בליל הסדר:

 

שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רס:

ומצה זו הנאסרת לאו דווקא מצה המשומרת (מצה שמורה) אלא כל מצה אסור (אפילו אינה שמורה), אלא אם כן  היא מצה עשירה, כגון שלש אותה בשמן ודבש בלא מים.

 

וכן כתב המהרש"א, וביאר את טעם הדבר:

מהרש"א על התוספות הנ"ל: 

והוא הדין  דמצי לאוקמא (שיכול להעמיד) בבציקות של גוים (דהיינו מצה שנילושה ונאפית על ידי גוי בפני ישראל, שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, כיון שלא נעשית לשם מצוה) דאינו יוצא בה ידי חובה כמו שכתבו התוספות לקמן... ויש לחלק דמצה עשירה לאו (אין לה) טעם מצת מצוה היא ושרי (ומותרת), מה שאין כן בצקות של נוכרים דטעם מצה היא.

 

לעומת זאת, דעת המאירי שמותר לאכול בערב פסח מצה שאינה 'שמורה':

בית הבחירה מסכת פסחים דף צט עמוד ב

שלא אמרו כבא על ארוסתו אלא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו, הא מצה עשירה או בצקות של עכו"ם או של אורז ודוחן לא.

 

וכן דייק המנחת יצחק מדברי הרמב"ם:

שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן לז:

וכן מוכח (לאסור) מדברי הרמב"ם שכתב וזה לשונו: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו, עד כאן לשונו. הרי דייק וכתב כדי שיהיה היכר לאכילתה, שמע מנה שבהיכר תלוי מילתא, והיכא דאין היכר (כאשר אין היכר) אפילו אין יוצאין בו ידי חובה, אסור בערב פסח.

 

אולם למעשה נקט שאין להתיר זאת:

שו"ת מנחת יצחק שם:

והנה מדדייקו (מכך שכתבו התוספות ש-)רק דמצה עשירה מותר לאכול, וכן הביאו (התוספות) בשם ר"ת, בערב הפסח שחל להיות בשבת, דהיה (שהיה) עושה סעודה שלישית במצה עשירה, וכן כתב בשולחן ערוך, והרמ"א כתב דבמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים, ולא כתבו שיכולין לאכול מצה שנאפה בשמירה מחימוץ... על כרחך דסבירא להו דאף מצה כזו אסור בערב פסח... וכן עמא דבר מדור דורות (וכן המנהג הרווח מדורי דורות) שלא לאכול שום מצה בערב פסח כל היום, באין (בלי) חילוק אם נאפה לשמה או שלא לשמה... ומעולם לא נשמע מי שיהין (יסכים) לעשות אחרת, מאן חשיב (ומיהו שיוכל) להתיר מה דנתפשט איסורו בכל העולם חס ושלום.

 

אולם במקום דוחק, הורו כמה פוסקים להקל בדבר:

שו"ת אור לציון חלק ג פרק יג תשובה ד:

שאלה: האם מותר לאכול בערב פסח מצה שנעשתה שלא לשמה? 

תשובה: אף שמצה זו אין יוצאין בה ידי חובה בפסח, אין לאכלה בערב פסח. ובמקום דוחק גדול, וכגון במקומות גדולים כמו מחנות צבא, שקשה בלא זה, אולי יהיה אפשר לצדד ולהקל באכילת מצה כזו בערב פסח, ומכל מקום בלא זה אין להקל בכך.

 

ה. הלכה למעשה

א. אסור לאכול מצה בערב הפסח מעלות השחר, למעט מצה עשירה או מצות מבושלות או מטוגנות כך שהשתנה טעמן. 

ב. בדוחק גדול ניתן לאכול מצה שלא נאפית לשם מצוה וזאת דווקא עד זמן שעת איסור אכילת חמץ.

ג. חייל העוסק בפעילות מבצעית, שאין בידו מזון משביע מלבד מצות, והרעב פוגע במוכנותו, רשאי להקל ולאכול מצה בערב הפסח.

ד. בערב פסח שחל בשבת ניתן לקיים את סעודת ליל שבת בבסיסי צה"ל (שאסור לחלוטין להכניס אליהם חמץ לאחר שהוכשרו) במצות רגילות, ואילו את סעודת הבוקר ניתן לקיים במצות שטוגנו או בושלו מערב שבת בכלי ראשון, ויש מתירין לקיימה אף במצות שנאפו במפורש שלא לשם מצוה (ויקפידו לסמנן היטב ולדאוג לסילוקן בתום הארוחה, כדי שלא יקיימו בהן בטעות את מצות האכילה בליל הסדר). בדלית ברירה ניתן לקיימה אף במצות רגילות.

ה. מנהג הספרדים לקיים בשבת כזו גם את הסעודה השלישית לאחר חצות היום במצה עשירה, ואילו מנהג האשכנזים לקיימה בזמן זה בשאר מאכלים (כפירות או בשר ודגים), או להשכים קום ולהספיק לאכול שתי סעודות עד שליש היום.

ו. מנהג האשכנזים לברך המוציא על המצות כל השנה, ומנהג הספרדים לברך עליה המוציא רק בפסח, ואילו בשאר השנה מנהגם לברך עליה מזונות. אף על פי כן, רבים מספרדים נמנעים מלאכול מצה שלא בשעת הסעודה, כדי שלא להיכנס למחלוקת זו. 

ז. בשבת הצמודה לפסח (בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח) וכן בימים שאחר 'מבצע פסח', גם למנהג הספרדים יש לברך עליה המוציא.

אמירת חצי הלל בחול המועד פסח ובשביעי של פסח

הקדמה

פרקי ההלל הם אחד השבחים המופלאים שהצטווינו לומר לפני ה' על חסדיו הגדולים עמנו. פרקי ההלל עוסקים בכל היסטורית הניסים המלווים את עם ישראל, בעבר ובעתיד, ועל ידו אנו זוכרים שיד ה' מלווה אותנו מיציאת מצרים עד לעתיד לבוא. החג הראשון של פסח עטוף באמירת הלל שלם בלילה וביום. לעומת זאת, בימי חול המועד פסח, ואף בחג שביעי של פסח עצמו אין אומרים הלל שלם אלא 'חצי הלל' (מדלגים על חלק מפסוקי ההלל). בדף זה ננסה לבאר מדוע ואת המשמעויות ההלכתיות הנגזרות מכך.

א. הלל במועדים – דאורייתא או דרבנן

נחלקו הראשונים, האם יש מצווה מהתורה לומר את פרק ההלל. לדעת הרמב"ם זוהי מצווה מדרבנן:

רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג הלכה ו:

ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל.

בספר המצוות, הרמב"ם הוכיח את שיטתו מכך שפרקי ההלל נאמרו בספר תהילים, על ידי דוד המלך, ואם כן, לא יתכן שהתורה ציוותה על אמירתם:

ספר המצוות לרמב"ם, שורש ראשון:

אין ראוי למנות בכלל הזה (בכלל תרי"ג מצות) המצות שהן מדרבנן... כי אחר שהיה לשון התלמוד: 'שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני', איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין? אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים, ומנו (בכלל התרי"ג) נר חנוכה... ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם 'נאמרו לו למשה בסיני', ויאמר קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום הא-ל יתעלה שצוה בה משה! 

 

חווה דעתך, כיצד ניתן לדחות את ראיית הרמב"ם?

 

אולם ראשונים אחרים יישבו, שמצוות אמירת השבח היא מן התורה, ורק הנוסח נקבע על ידי דוד:

חידושי הרא"ה על מסכת ברכות דף יד עמוד א:

אפשר דהלל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל - דאורייתא, דמן התורה חייב אדם לומר שירה באותן מקומות (זמנים), אבל נוסח שלו דרבנן.

וכן כתב רבי דניאל הבבלי:

מעשה ניסים סימן א:

לא ימנע שתהיה המצוה בהילול סתם בלי הכרח במילים אלו לבד, אבל רצה ה' יתברך שיאמרו שירות ותשבחות אלו באיזה מילים שירצו.

 

הרמב"ן בעקבות בעל הלכות גדולות חלק על הרמב"ם, ולדעתו אמירת ההלל במועדים היא מן התורה. הוא מוכיח כדבריו מגמרא במסכת תענית:

תלמוד בבלי תענית דף כח ע"ב:

אמר רבא זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא (הלל שבראש חודש לא מן התורה).

וכתב על זה הרמב"ן:

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שורש א:

ומשמעות זה דבימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הוא דאורייתא.

כיצד הוכיח הרמב"ן את דבריו מהגמרא?

 

ליישב שיטת הרמב"ם כתב הלחם משנה:

לחם משנה על הרמב"ם הלכות חנוכה פרק ג הלכה ו:

ויש לומר דמאי דקאמר 'לאו דאורייתא', רצונו לומר אין לו סמך כלל בתורה, אבל כל השאר (שאר אמירות ההלל) מן התורה, לדעת רבינו ז"ל (פירושו:) משום דיש להם סמך מדברי קבלה בפסוק 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'.

כיצד ישב הלחם משנה את שיטת הרמב"ם?

סכם, האם חיוב אמירת הלל מן התורה או מדרבנן? מהו תוקף החיוב לומר (חצי) הלל בראש חודש?

ב. מהות אמירת ההלל והקריטריונים לאמירתו 

הגמרא מפרטת את הזמנים בהם אומרים הלל (שלם):

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף י עמוד א:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג (סוכות), ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת (חג השבועות).

ממשיכה הגמרא ומבארת, מהם הקריטריונים על פיהם נקבעו הימים שבהם אומרים את ההלל:

תלמוד בבלי הנ"ל:

מאי שנא בחג (הסוכות) דאמרינן כל יומא (שאומרים הלל בכל יום, הן בחג והן בימי חול המועד), ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא (שאין אומרים הלל שלם אלא בחג הראשון בלבד, ואילו בחול המועד אומרים רק 'חצי הלל')? דחג (הסוכות) חלוקין בקרבנותיהן (מקריבים בכל יום קרבן שונה מקודמו), דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן (אלא מקריבים בכל ימי חול המועד את אותו הקרבן). שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא (שיאמרו הלל)! – לא איקרי (נקראת) מועד. 

ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג - טעון שירה, ושאין מקודש לחג - אין טעון שירה. 

ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא! – משום דר' אבהו, דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני? 

והא חנוכה דלא הכי ולא הכי (אינו נקרא מועד ואינו אסור במלאכה) וקאמר (אומרים בו הלל)! -  משום ניסא. פורים דאיכא ניסא לימא! אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

פרט מהם הקריטריונים העולים מהגמרא לחייב אמירת הלל?

מהם שתי העקרונות המנחים לחיוב אמירת הלל העולים מדברי הגמרא?

 

ג. מדוע אין אומרים הלל בשביעי של פסח?

בגמרא במסכת ערכין הנ"ל התבאר, שאין אומרים הלל בשאר ימי פסח משום "שאינו חלוק בקרבנותיו", וביאר זאת הרי"ד:

פסקי הרי"ד מסכת תענית דף כח עמוד ב:

בערכין מפרשינן טעם מאי שנא בחג דגומר כל ימי החג ובפסח אינו גומר אלא ביום טוב ראשון, משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו כל יום ויום, והילכך כל יום חשוב חג בפני עצמו, אבל פסח אינו חלוק בקרבנותיו, הילכך חד חג הן.

על פי הבנה זו, הגר"א נבנצל חידש למעשה:

הערת הגר"א נבנצל לשו"ת חבל נחלתו (הרב יעקב אפשטיין) חלק ז סימן יד:

ונראה לעניות דעתי, שמי שלא קרא הלל ביום א דפסח ביום, יקרא הלל שלם באחד משאר הימים כשיוכל לקרוא, מדין הלל על המועד.

 

נסה לבאר, כיצד למד הגר"א נבנצל דין זה מדברי הגמרא והרי"ד הנ"ל? 

חווה דעתך, מדוע אין אומרים הלל בשביעי של פסח משום נס קריעת ים סוף שאירע בו?

 

בדברי הראשונים הובא טעם אחר לכך שלא אומרים הלל בשביעי של פסח:

בית יוסף, אורח חיים סימן צ:

שבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה, שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב 'בנפול אויבך אל תשמח'.

 

רבה של ירושלים, הגאון רבי בצלאל ז'ולטי, תמה מדוע כתב שיבולי הלקט טעם אחר מלבד הטעם  שבגמרא:

משנת יעבץ, אורח חיים סימן כ:

ולכאורה צריך עיון דלמה צריכי הני תרי טעמי?...

ונראה דקריאת הלל בחג לא על הנס בא אלא משום יום טוב הוא, ולכאורה בשביעי של פסח יש לומר הלל גם משום הנס של קריאת ים סוף... ואשר על כרחך אמרו עוד טעם שאין גומרין בו את ההלל משום דמעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

 

כיצד הסביר המשנת יעבץ את הצורך בשני הטעמים לכך שאין אומרים הלל בשביעי של פסח?

 

על פי דברי שיבולי הלקט, כתב הט"ז:

ט"ז אורח חיים סימן תצ ס"ק ג:

וכיון שבז' (שביעי של פסח) אין גומרין אותו, על כן גם בחול המועד אין גומרין אותו, שלא יהא עדיף מיום טוב האחרון.

 

נסה לבאר, מדוע נצרך הט"ז לבאר את הסיבה שלא אומרים הלל שלם בחול המועד פסח על פי דרכו של שיבולי הלקט, ולא הסתפק בטעם שכתוב בגמרא?

 

ד. מדוע אומרים חצי הלל בשביעי של פסח

בעקבות דברי המדרש, יש לשאול, מדוע נוהגים בכל זאת לומר חצי הלל בשביעי של פסח. בשאלה זו דן הרב יאיר בכרך, והסביר זאת תוך דיון בשאלה נוספת?

שו"ת חוות יאיר סימן רכה:

ואין להקשות על מדרש הרנינו, שכתב דעל כן אין גומרין ההלל משום גמרא דמעשי ידי טובעים בים, ממה שכתוב בפרק קמא דברכות, שלא אמר דוד 'הללויה' עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר 'יתמו חטאים' וגו' (ומשמע שניתן לומר הלל על מפלתן של רשעים)... יש לומר, דבשלמא הלל בשלימתו וכשגומרין אותו הוי שמחת אלוקים, כמו שדרשו רז"ל על מה שכתוב גבי יין המשמח אלוקים ואנשים... ולמדו מזה שאין אומרים שירה אלא על היין, והוא גמירות הלל בניסוך היין. וכתבו התוס' דמכל מקום מצינו שירה בלי יין והוא תשלום הלל בעשיית הפסח, והלל שלם דווקא שירה מקרי כדילפי רז"ל מקרא ד'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'... מה שאין כן מה שאמר דוד 'הללויה' בעלמא, וכן מה דקרינן הלל בדילוג - אין לפניו יתברך שמחה, הואיל שאינו בשלימות. ואף על פי שאומרים בו 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'... מכל מקום הואיל דקרינן ומדלגין אין לפניו יתברך כאן שמחה שלימה.

מהי שאלתו של החוות יאיר? כיצד השיב עליה?

נסה להסביר, מדוע אין שמחתו של הקב"ה שלמה כשאמרים 'חצי הלל'?

 

ה. תוקפו של ההלל בחול המועד פסח 

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כח עמוד ב:

רב איקלע (התארח) לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא (וראה שקוראים הלל בראש חודש). סבר לאפסוקינהו (חשב לומר להם להפסיק). כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי (מדלגים באמירת ההלל), אמר: שמע מינה, מנהג אבותיהם בידיהם.

בדברי הגמרא מבואר שתוקף אמירת ההלל בדילוג בראש חודש הוא משום מנהג.  הרמב"ם כתב שאין לברך על מנהג זה, וכן על אמירת חצי הלל בחול המועד פסח:

רמב"ם, הלכות ברכות פרק יא הלכה טז:

כל דבר שהוא מנהג... כגון: קריאת הלל בראשי חודשים ובחולו של פסח אין מברכים עליו.

 

מהו תוקף חיוב אמירת ההלל בחול המועד פסח לדעת הרמב"ם? 

 

אולם הכסף משנה הביא דלדעת הרמב"ן יש לברך על אמירת ההלל בחול המועד פסח, אף אם נאמר שאין לברך על אמירתו בראש חודש:

כסף משנה שם:

ודעת רבינו (הרמב"ם), להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש. והרמב"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו 'מועד', מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך.

 

מהו החילוק לדעת הרמב"ן בין תוקף חיוב קריאת ההלל בראש חודש לתוקף חיוב קריאתו בחול המועד?

מהי הסברא לדעתך לחלק בין שני חיובים אלו?

 

למעשה, לגבי הלל בראש חודש, נכתב בשולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תכב סעיף ב:

וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. ויש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה 'לקרוא את ההלל', ולבסוף 'יהללוך'. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה. 

הגה: ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו, וכן נוהגין במדינות אלו.

 

הרי, שלהולכים בדרכו של השולחן ערוך אין מברכים על ההלל בראש חודש, ואילו לרמ"א מברכים על ההלל אף בזה. לא התפרש בדברי השולחן ערוך כיצד יש לנהוג בחצי הלל הנאמר בפסח, אולם למעשה מנהג ההולכים בשיטת השולחן ערוך שלא לברך גם בזה:

מאמר מרדכי – למועדים ולימים פרק יב סעיף יח:

ביום טוב ראשון של פסח ערבית ושחרית, בין בשבת ובין בחול, אין מדלגים בהלל אלא גומרים אותו ומברכים עליו, ובשאר הימים קוראים בדילוג את ההלל בשחרית בלבד ולא מברכים.

 

ו. הלכה למעשה

א. נחלקו הראשונים האם אמירת הלל שלם בחגים חיובה מהתורה או מדברי חכמים.

ב. אומרים הלל שלם בימים הנקראים 'מועד' (כמו סוכות ושבועות) או בימים שהתרחש בהם נס (כמו בחנוכה).

ג. ביום טוב הראשון של פסח אומרים הלל שלם משתי הסיבות גם יחד. אולם בימי חול המועד פסח אין אומרים הלל, כיוון שהקרבן המוקרב בהם זהה ליום הראשון, ואינם 'מועד' בפני עצמם. 

ד. אין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח משום נס קריעת ים סוף, כיוון שלא הייתה שמחה שלימה לפני הקב"ה באותו הזמן.

ה. אף על פי כן אומרים 'חצי הלל' בחול המועד פסח ובשביעי של פסח, כיוון שיש בהם תוספת שמחה. 

ו. תוקף חיוב אמירת 'חצי הלל' בימים אלו, נחלקו הראשונים אם הוא מדרבנן או מנהג בלבד, כמו בראש חודש. למעשה, רוב הספרדים, הנוהגים שלא לברך על ההלל בראש חודש, אינם מברכים גם על ההלל בחול המועד ובשביעי של פסח.

ז. במניין משותף לאשכנזים ולספרדים, חייל אשכנזי יברך לפני ההלל ולאחריו.

ח. יש להימנע לכתחילה מהפסק בדיבור בעת אמירת ההלל. אולם, כשאומר 'חצי הלל' רשאי להשיב לשאלה שנשאל אפילו באמצע הפרק. 

ט. אם הפסיק בדיבור בין ברכת ההלל (כאשר אומרים הלל בברכה) לתחילת אמירתו, חוזר ומברך.   

 

 

בדיקת חמץ וביעורו בערב פסח שחל בשבת

הקדמה:

התורה ציוותה אותנו שלא להותיר ברשותנו חמץ בפסח. בשל כך, תיקנו חכמים כדי שלא ניכשל חלילה באיסורים אלה, תיקנו חז"ל לבצע 'בדיקת חמץ'. בשנה רגילה בדיקת חמץ מתבצעת בליל י"ד בניסן, לילה לפני ליל הסדר, ולמחרת בבוקר שורפים את החמץ. אולם בשנה זו, ערב פסח חל בשבת, ובשל כך נדרש לברר באיזה אופן יש לקיים מצוות אלו.  

שאלה:

כיצד יש לנהוג השנה שליל הסדר חל במוצאי שבת, בקשר לבדיקת חמץ ולביעורו?

א. זמן בדיקת חמץ

פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א:

י"ד (בניסן) שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר (כלומר, בלילה שלפני שבת).

את טעם הדבר הסביר הבית יוסף:

בית יוסף אורח חיים סימן תמד:

צריך לבדוק לפני השבת, שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק.

המשנה ברורה מסביר, מדוע אין מבצעים בדיקת חמץ ביום שישי בבוקר:

משנה ברורה סימן תמד ס"ק ב:

ליל י"ג - שלמחר בערב שבת  אי אפשר לבדוק, שאין בודקים לאור החמה.

מקור דברי המשנה ברורה, שבדיקת חמץ נתקנה בלילה דווקא, הוא בגמרא במסכת פסחים:

תלמוד בבלי מסכת פסחים ז, ב

תנו רבנן: אין בודקין לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה.

באור יום, אי אפשר לבדוק את המקומות הנסתרים, ולכן השנה נקדים את בדיקת החמץ ביממה שלמה כדי שנוכל לבדוק בלילה לאור הנר.

ב. ברכה על בדיקת חמץ מוקדמת

לגבי מי שאינו יכול לבצע בדיקת חמץ בליל י"ד בניסן בשנה רגילה, כתב השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו סעיף א:

המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא (כלומר יוצא לדרך רחוקה ולא יהיה בביתו בליל י"ד בניסן), ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, (אם יוצא) תוך שלשים יום (מי"ד באדר ואילך), זקוק לבדוק (בלילה שלפני שהוא יוצא).

וסייג זאת הרמ"א על פי ה'כל בו':

הג"ה על שולחן ערוך שם:

ולא יברך אז על ביעור חמץ.

בטעם הדבר מדוע לא מברכים על בדיקת חמץ מוקדמת כתב הגר"א:

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תלו סעיף א:

כמו שכתב הרא"ש: ותיקנו (לברך) 'על ביעור חמץ' (ולא 'על בדיקת חמץ'), לפי שמיד הוא מבטל ומצניע את הידוע לו עד שעה חמישית (שהיא זמן ביעור חמץ למחרת בבוקר) ואז מבערו, ועל עסק זה נתקנה הברכה כו', עיין שם. מה שאין כן כאן (ביוצא לדרך מספר ימים לפני פסח) שאין מבטלו וגם עדיין משתמש בחמץ.

מדוע אין מברכים על בדיקת חמץ מוקדמת? 

לפי הסבר זה, כיצד יהיה הדין השנה, שערב פסח חל בשבת?

לגבי ברכה על בדיקת חמץ בשנה זו, המתבצעת בליל יג' בניסן, הורה למעשה המשנה ברורה, שיש לברך על הבדיקה:

משנה ברורה סימן תמד ס"ק א:

בודקין וכו' - וצריך לברך על הבדיקה וגם לבטל (לומר את נוסח 'כל חמירא' שאומרים אחרי בדיקת חמץ) כמו בשאר שנים בליל י"ד.

ג. ביעור החמץ

קודם שנדון כיצד יש לבער את החמץ בשנה זו, נברר מה כלול במצוות ביעור חמץ בכל שנה ושנה.

התורה מצווה אותנו לבער את החמץ מרשותנו:

שמות פרק יב פסוק טו

אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם.

המשנה בפסחים דנה כיצד יש לבער את החמץ:

פסחים פרק ב משנה א:

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

לדעת ר' יהודה מקיימים את מצוות 'תשביתו שאור מבתיכם' רק על ידי שריפה, ולדעת חכמים אפשר להסתפק בפיזור החמץ ברוח או הטלתו לים.

המנחת חינוך הסתפק בגדר מצוות 'תשביתו':

מנחת חינוך מצוה ט:

והנה לכאורה יש ספק אם המצוות עשה (מצוות 'תשביתו') הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ... עובר... על העשה (מבטל מצוות עשה של 'תשביתו'), ואם אין לו חמץ... מקיים (את מצווה). או דלמא (שמא) דמצוה עליו בקום ועשה דישבית החמץ (חובה להשבית על ידי מעשה אקטיבי) ואם אין לו חמץ לא קיים  את העשה (את המצווה).

הגר"ח סולובייצ'יק מבריסק, ציין שמחלוקת רבי יהודה וחכמים תלויה בשאלה עקרונית זו: 

חידושי ר' חיים הלוי הלכות חמץ ומצה פרק א:

מצות 'תשביתו' בשארי השבתות (לדעת חכמים, שניתן לבער את החמץ בכל דרך שהיא), עיקר המצוה שלא יהא לבעלים חמץ. מה שאין כן אם מצותו בשריפה (כדעת רבי יהודה), הוי מצוה שחייל (שחלה על) בהחפצא של החמץ, דחלה בו דין שריפה.

כיצד ביאר ר' חיים מבריסק את המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים?

חשוב, כיצד ניתן לבער את החמץ השנה לדעת רבי יהודה?

ד. ביעור חמץ בערב פסח שחל בשבת

המשנה במסכת פסחים דנה כיצד יש לבער את החמץ כאשר ערב פסח חל בשבת:

משנה מסכת פסחים פרק ג משנה ו:

ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו.

בעל המאור הסביר את המחלוקת:

המאור הקטן מסכת פסחים דף טו עמוד ב:

רבי מאיר לטעמיה (לשיטתו)... משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא בשריפה. וכיוון דמיקלע (שארע) י"ד בשבת, דלאו בר שריפה הוא (שאי אפשר לשרוף את החמץ) שאין שריפת חמץ דוחה את השבת (לכן, יש לבער את החמץ בשריפה קודם השבת)... וחכמים אומרים בזמנו - רבנן לטעמייהו (לשיטתם), דסבירא להו (שהם סוברים) בביעור חמץ 'מפורר וזורה לרוח ומטיל לים', ואין בזה אב מלאכה (וממילא אין מניעה לבער את החמץ בשבת עצמה).

להלכה, נפסק בשולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף א:

ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין (משאירים) מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה.

כמי פסק השולחן ערוך?

מה התועלת שיש בשרפת החמץ ביום שישי, אם משאירים חמץ לצורך סעודות השבת? 

כיוון שאיסור חמץ חל רק בשבת לפני הצהריים, נראה היה שאין חובה להזדרז לבער את החמץ ביום שישי בשעות הבוקר כבכל שנה. אף על פי כן כתב המרדכי בשם רש"י:

מרדכי מסכת פסחים פרק אור לארבעה עשר רמז תקמג:

והנהיג רש"י כשחל י"ד להיות בשבת לשרוף חמץ בי"ג ביום ששי בערב שבת קודם חצות, גזירה שמא ישהה לשנה הבאה לאחר חצות. וצריך לשורפו, שלא יחליף בשאר השנים, דקיימא לן כרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה.

נסה לדייק בלשון המרדכי, האם מקיימים אנו מצוות 'ביעור חמץ' לשיטת רבי יהודה בכך שאנו שורפים את החמץ ביום שישי?

וכן פסק השו"ע:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ב:

טוב לבער בערב שבת קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות.

והוסיף השולחן ערוך, שביום השבת לאחר סעודת שחרית, צריך לשוב ולבטל את החמץ:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תמד סעיף ו:

אף על פי שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית, צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר שנים.

והסביר ערוך השלחן, מדוע מבטלים את החמץ דווקא בשבת ולא בסמוך לשריפת החמץ כבכל שנה:

ערוך השולחן אורח חיים סימן תמד אות ז

ואמנם לא יבטל אז את החמץ פעם שנית דאיך יאמר דחזיתיה ודלא חזיתיה (שאיך יאמר שהוא מבטל את החמץ 'שראיתיו ושלא ראיתיו')? הרי צריך לאכול עוד (בשבת) וכמו שאין אומרים זה בלילה בעת הבדיקה (בכל שנה) כמו שמבואר בסימן תל"ד. ולכן ביטול זה יאמר בשבת אחר סעודת שחרית ואף על פי שלא ישאר עוד חמץ בבית מכל מקום צריך לבטל כדרך שהוא מבטל בשאר שנים בשעת שריפת החמץ (שמא הוא שכח ואכן יש חמץ ברשותו).

ה. הלכה למעשה

כך נפסק להלכה בספרנו תורת המחנה:

א. בערב פסח שחל בשבת, מקדימים לבדוק את החמץ בליל שישי (ואף מברכים על הבדיקה במקום המחויב בבדיקה בברכה), ולאחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאו.

ב. ביום שישי קודם חצות היום שורפים את החמץ ומשיירים 'לחם משנה' לסעודת ליל שבת ולסעודת הבוקר. לאחר סעודת הבוקר מנקים את כלי החמץ ומצניעים אותם, ומשליכים את שאריות החמץ לשירותים, וחוזרים ומבטלים את כל החמץ שברשותם.

ג. בשל מורכבות ביעור החמץ במסגרת הצבאית, מתבצעת הכשרת הבסיסים והמוצבים בשנה כזו כבר מספר ימים קודם לכן, וחל איסור מוחלט לשייר חמץ לשבת, כך שלמעשה אין בצבא משמעות לדיני ביעור החמץ בערב פסח שחל בשבת, מלבד שיש לבדוק את החמץ בליל שישי ולאחר מכן לבטל את החמץ בנוסח "דלא חזיתיה ודלא ביערתיה", ושיש לשוב ולבטל את כל החמץ בשבת בבוקר (עד סוף השעה החמישית), בנוסח "דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה".

 

 

כמה מצות יש לאכול בליל הסדר?

א. מצוות אכילת מצה מן התורה

התורה מצווה עלינו לאכול מצה בליל הסדר:

שמות פרק יב פסוק יח, פרק יג פסוק ו: 

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:  

הגמרא במסכת פסחים קובעת שמצווה זו נוהגת גם אחר חורבן בית המקדש:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד א:

אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן... תניא כוותיה דרבא: ...יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר "על מצת ומררים יאכלהו". אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר "בערב תאכלו מצת" - הכתוב קבעו חובה.

בדברי הרמב"ם מבואר שבאכילת כזית מצה מקיימים את מצווה זו:

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א:

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר: "בערב תאכלו מצות"... ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

וכן פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף ז:

אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד. ואף בלילה הראשון יוצא בכזית.

להלן יתבאר, שלמעשה יש לאכול מצות נוספות בליל הסדר, מטעמים שונים. 

ב. 'מוציא' ו'מצה'

הגמרא במסכת פסחים דורשת שיש לאכול את מצת המצווה מפרוסת מצה ולא ממצה שלימה:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד ב:

'לֶחֶם עֹנִי' – עָני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה (דרך העני לאכול פרוסת לחם ולא לחם שלם) – אף כאן בפרוסה.

ופירש רש"י:

רש"י מסכת פסחים דף קטז עמוד א:

אף כאן בפרוסה - לברך 'על אכילת מצה'. ושתי שלימות מייתי (ומביא בנוסף לפרוסה שתי מצות שלימות) משום ברכת 'המוציא', דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות.

לפי רש"י, כמה מצות צריכות להיות לפני עורך הסדר? מדוע?

וכן ציינו התוספות את מנהגו של ר"י:

תוספות מסכת פסחים דף קטז עמוד א:

ר"י היה מברך 'המוציא' על השלימה והדר על 'אכילת מצה' על הפרוסה, ובוצע משתיהן יחד. וכן עמא דבר (וכן מנהג העולם), ולכך עושין על השלישית כריכה כדי לקיים מצוה בשלשתן.

מאידך, פסק הרמב"ם:

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו:

ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו... ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך 'המוציא לחם מן הארץ'. ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים? משום שנאמר: 'לחם עני', מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

מהו יסוד מחלוקתם של הרמב"ם והתוספות?

הרא"ש מביא את שתי השיטות ומסביר אותם:

רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ל:

ובימים טובים נמי לא נחית (לא היה יורד המן), אלא הוה נחית בערב יום טוב, כמו דהוה נחית בערב שבת. הלכך בעי (צריך) ביום טוב למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא (לבצוע על שני לחמים שלמים) כדבעינן בשבתא (כמו שצריך בשבת). ואתא (ובא הפסוק) 'לחם עוני', וגרעה לחדא ואוקמא אפרוסה (וגרע מאחד מהלחמים והעמידו על פרוסה), הלכך בעינן למיבצע אחדא ופלגא (לכן צריך לבצוע על לחם אחד וחצי)... ולא נראה, דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים, שלא יבצע על שתי ככרות שלימים? דהא דדרשינן 'לחם עוני' לפרוסה, היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה, אבל 'המוציא' פשיטא דעל שלימים בעינן, כשאר ימים טובים... הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות.

הסבר לפי הרא"ש מה טעם כל שיטה? כיצד פסק הרא"ש?

השולחן ערוך פסק כדעת הרא"ש:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א:

יטול ידיו ויברך 'על נטילת ידים', ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה', ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של 'המוציא' תחלה ואחר כך של 'אכילת מצה'.

כמה צריך לאכול לפי דעת השו"ע?

המשנה ברורה הסביר מדוע יש לאכול כזית מכל מצה:

משנה ברורה סימן תעה ס"ק ט:

כזית מכל אחד - מן הפרוסה בודאי צריך כזית, דהא מברכין 'על אכילת מצה' ואין אכילה פחותה מכזית. אבל פרוסת 'המוציא' הלא קיימא לן ד'המוציא' מברכין אפילו על פחות מכזית... אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת 'המוציא' קאי (נאמרת) על הפרוסה, וברכת 'על אכילת מצה' קאי על השלמה, לכך צריך מכל אחת כזית.

מדוע לדעת השולחן ערוך צריך לאכול גם כזית מהמצה השלמה?

אולם בביאור הלכה תמה על דעת השולחן ערוך:

ביאור הלכה שם ד"ה כזית מכל אחד:

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד, דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית, ולא מצינו זה בשום מקום. וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה... ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית, ובדיעבד יוצאין בו, מכל מקום כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי (דבר כזה היה לו לתלמוד לפרש), ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה... רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם.

ובתורת המחנה הביא בשם ספר הליכות שלמה (פ"ט סעיף מ') שרק עורך הסדר צריך להקפיד לאכול שני 'כזיתים':

תורת המחנה פרק נז תשובה ז הערה קד:

יש להוסיף שבספר הליכות שלמה (פ"ט סעיף מ') כתב שהואיל ואכילת שני ה'כזיתים' היא רק בגלל הספק באיזו מצה מקיימים המצוה, על כן שאר המסובים שאינם אוכלים כזית מהמצות עצמם, אלא רק נוטלים מהם מעט ומשלימים לכזית במצה אחרת, אינם צריכים להוסיף אלא כזית אחד, והוא ממה נפשך יהווה השלמה לאותה מצה שצריך לאכול ממנה כזית.

לסיכום, מדוע אוכלים שני כזיתים ב'מוציא מצה'?

ג. כורך

נחלקו התנאים באיזה אופן יש לקיים את מצוות אכילת מצה ומרור:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א:

תניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר "על מצות ומררים יאכלהו". אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חבריו על הלל... השתא דלא איתמר הלכתא (עכשיו שלא נפסקה הלכה) לא כהלל ולא כרבנן - מברך 'על אכילת מצה' ואכיל, והדר (אחר כך) מברך 'על אכילת מרור' ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.

וביאר המשנה ברורה, שאחר החורבן אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה ב'כורך':

משנה ברורה סימן תעה ס"ק טז:

וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דסבירא ליה דקרא ד'על מצות ומרורים יאכלהו' בהדי הדדי משמע. ומכל מקום לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזמן הזה אפילו להלל, דכיון דמרור בזמן הזה, דליכא פסח, אינו רק מדרבנן, ועל כרחך כשיאכלם ביחד אתי (יבוא) טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה (שאין מרגישים היטב את טעם המצה בגלל המרור) שהוא מדאורייתא אפילו בזמן הזה. ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפני עצמו, ואחר כך אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח, ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד.

עוד מבואר בשולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א:

משבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.

הסבר, מדוע לא יברכו על הכורך בפני עצמו?

ד. אפיקומן

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיט עמוד ב:

תנן: אין מפטירין אחר הפסח (קרבן פסח) אפיקומן (אין אוכלים מיני מתיקה), אחר הפסח - הוא דלא, אבל לאחר מצה – מפטירין?! - לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא (אין צורך לומר) אחר מצה - דלא נפיש טעמייהו (טעמה חלש ולכן ברור שלא יאכל אחריה), אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה (וקשה להעביר טעמו) - לית לן בה (הייתי חושב שאין איסור לאכול אחריו), קמשמע לן (שגם אחרי קרבן הפסח אין אוכלים).

רש"י מסכת פסחים דף קיט עמוד ב:

אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה.

וכן פסק השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעז סעיף א:

לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות.

מדוע אין לברך על האפיקומן?

והוסיף המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תעז ס"ק א, ה – ו:

כזית - ולכתחלה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו.

ולא יברך עליו - שהוא רק לזכר.

ויהא זהיר וכו' - שכיון שהוא זכר לפסח צריך לאכלו בזמן פסח והפסח אינו נאכל אלא עד חצות.

 

ה. מי שאין לו אלא כזית אחד, באיזה שלב יאכל אותו?

כתב השולחן ערוך:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תפ"ב סעיף א:

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום.

והסביר המשנה ברורה:

משנה ברורה סימן תפב ס"ק ב:

אלא כזית – ואם כן, אם יאכלו בראשונה לא יהיה לו לאפיקומן, ואם ירצה לצאת בו גם במקום אפיקומן - אם כן לא יהא רשאי לאכול אחריו, ועל כן צריך לעשות כמו שמבאר והולך.

 

ו. הלכה למעשה

א. מן התורה, חיוב אכילת מצה בליל הסדר הוא כזית בלבד, אולם מטעמים שונים נוספות אכילות נוספות של מצה במהלך הסדר. 

ב. מניחים בפני עורך הסדר שלש מצות, וב'יחץ' הוא בוצע את האמצעית. בעת ברכת 'המוציא' אוחז עורך הסדר את שלשת המצות, כך שהמצה החצויה תהיה בין השלמות, ולאחר מכן שומט את המצה התחתונה ומברך 'על אכילת מצה', ואוכל כזית מהמצה השלימה וכזית מהפרוסה. שאר המסובים רשאים להסתפק בכזית אחד.

ג. לאחר אכילת המצה והמרור בנפרד, לוקחים כזית מצה וכזית מרור וכורכים אותם יחד ואוכלים בלא ברכה.

ד. לאחר הסעודה, אוכלים כזית מצה נוסף ל'אפיקומן', ויש הנוהגים לאכול שני כזיתים. 

ה. בכזית הראשון שחיובו מן התורה, יש להקפיד לאכול מצת מכונה שלימה, ובשאר הכזיתות ניתן להסתפק בחצי מצת מכונה. בשעת הדחק ניתן להסתפק בשליש מצת מכונה לכל כזית. 

ו. מי שיש לו רק כזית מצה, מברך בתחילת הסעודה 'על אכילת מרור' ואוכלו, לאחר מכן סועד סעודתו, וכשגומר סעודתו מברך 'על אכילת מצה' ואוכל את המצה שבידו ואינו טועם אחריה כלום.