149

הקדמה

מבואר בתורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", מכאן שאסור לאכול בשר בחלב. טעמים שונים נאמרו למצווה זו, ומהם, שאף שהתירה התורה את אכילת הבשר, הדגישה שעל האדם לזכור שאין להשוות מבחינה מוסרית בין אכילה זו, הכוללת המתת בעל חיים, לבין אכילת החלב.

 

• מקור הדין

התורה אסרה אכילת בשר וחלב המבושלים זה עם זה. חכמים הרחיקו ואסור אף אכילתם יחד בלא בישול, וכן הרחיקו הרחקות נוספות כדי שלא יבואו לידי כך.

המשנה במסכת חולין דנה באחת הגזירות שגזרו חז"ל כהרחקה בין בשר לחלב:

 

משנה מסכת חולין פרק ח משנה א:

כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים.

 

ומסבירים הראשונים:

 

רש"י מסכת חולין דף קג עמוד ב:

ואסור להעלות - דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי, דקא נגעי ובלעי מהדדי (שמא יבוא לאוכלם יחד באופן שנוגעים ובולעים זה מזה).

 

ר"ן על הרי"ף מסכת חולין דף לב עמוד ב:

ועוד שאפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין דמשום דלא בדילי אינשי מיניה (=אנשים אינם מתרחקים מהם) מפני שכל אחד היתר בפני עצמו החמירו בו יותר משאר איסורין כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם בשר על השלחן מה שאין כן בשאר איסורים.

 

• מדוע רש"י נצרך לטעם זה?
• האם הר"ן חולק על טעמו של רש"י?

 

• שני אנשים שאינם מכירים זה את זה האוכלים על שלחן אחד

המשנה בהמשך מלמדת על אופנים בהם מותר להעלות בשר וגבינה על שולחן אחד:

 

משנה מסכת חולין פרק ח משנה ב:

רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין.

 

והגמרא מסבירה:

 

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קז עמוד ב:

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: לא שנו - אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה - אסור.

 

ומסביר הריטב"א:

 

חידושי הריטב"א מסכת חולין דף קז עמוד ב:

אבל מכירין זה את זה אסור – פירוש שמא יתן אחד מהם לחבירו ויפשע ויאכל בעוד שאוכל שלו, דהא מילתא דשכיחא (דבר מצוי) היא.

 

• מכירים ומקפידים זה על זה

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קז עמוד ב:

אמר ליה רב יימר בר שלמיא לאביי: שני אחין ומקפידין זה על זה, מהו? אמר ליה: יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין?!

 

רש"י מסכת חולין דף קח עמוד א:

כל הסריקין אסורין – לענין מצות דפסח תנא אין עושין סריקין  המצויירין (עיסות שמכינים מהן מצות דקות בצורות מיוחדות) בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן, ונחתום אחד ובייתוס שמו היה לו דפוס אחד מצוייר, והיה מושיב לתוכו את הסריק והוא מצוייר מיד, אמר להם אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה מיד, אמרו לו אם כן יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין, והכא נמי (כמו כן לגבי אכילת בשר וגבינה על שלחן אחד) יאמרו כל האחין אסורין ואלו מותרין.

 

וכתב הבית יוסף:

 

בית יוסף אורח חיים סימן קעג:

ומשמע לי דאחים לאו דוקא אלא הוא הדין לאכסנאים המכירים זה את זה.

 

וכן פסק בשולחן ערוך:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן פח סעיף ב:

הא דאסור להעלותו על השלחן, דווקא בשני בני אדם המכירים זה את זה, אפילו הם מקפידים זה על זה; אבל אכסנאים, שאין מכירין זה את זה, מותר.

 

מהרש"ל חולק על השולחן ערוך:

 

ים של שלמה מסכת חולין פרק ח סימן מג:

ולא נהירא, דאם כן הוה ליה (היה לו) לרב יימר למבעי (לשאול) במכירין ומקפידים זה על זה מהו, דבהא איירי מתניתין וברייתא (שבזה מדובר במשנה ובברייתא), אלא כל היכא שהן מקפידין לא נקרא מכירין, [דמכירין] משמע אוהבים, בלא הקפדה, על דרך 'יהא מכירך ברוך'.

 

הט"ז דחה את דברי המהרש"ל:

 

טורי זהב יורה דעה סימן פח:

ולא נראה לעניות דעתי כן, דהא בשני אחין ומקפידין היה גם כן הסברא להתיר בגמרא, אלא משום לא פלוג רבנן אסרו מטעם שלא יאמרו כל הסריקין כו', אם כן הכי נמי (כך גם) בשאר המכירים זה את זה אמרינן לא פלוג.

 

• לדעתך, מהו יסוד המחלוקת בין השולחן ערוך לבין המהרש"ל?

 

• היכר
• האם יועיל היכר כלשהו שיסמן שכל אחד אוכל בשלו?

1. מקור הדין

הגמרא במסכת חולין מגבילה את האיסור, למצב הנראה כאילו אוכלים את הבשר והחלב יחדיו:

 

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קז עמוד ב:

ולא אסרו אלא בתפיסה אחת. תפיסה אחת סלקא דעתך? אלא: כעין תפיסה אחת.

 

למד מכך הרא"ש:

 

רא"ש מסכת חולין פרק ח סימן כ:

ואם יש דבר מפסיק בינתים לא הוי כעין תפיסה אחת... ולכך נוהגין עכשיו שנים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה מניחין לחם או קנקן לעשות מחיצה ביניהם להיכירא, או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות.

 

הגדרה שונה כתב האור זרוע:

 

ספר אור זרוע חלק א - הלכות בשר בחלב סימן תסב:

אלא כעין תפיסה אחת שקרובין זה לזה.

 

השולחן ערוך פסק כדברי הרא"ש:

 

שולחן ערוך יורה דעה סימן פח סעיף ב:

ואפילו המכירים, אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכר, מותר.

 

2. כלי או מאכל המשמש לסעודה

הפוסקים דנו אם כלי שמשתמשים בו בסעודה יכול להוות היכר. לגבי פת שמשמשת להיכר כתבו הראשונים:

 

הגהות אשרי מסכת חולין פרק ח סימן כ הגהה א:

וכגון שאינם אוכלים מזה הלחם כגון שיש להם לחם אחר.

 

ולמד מכך הבית יוסף:

 

בית יוסף אורח חיים סימן קעג

ונראה דהוא הדין לקנקן שמפסיקין בו שצריך שלא ישתו ממנו. ומיהו יש לחלק ולומר, דדוקא בלחם שכן דרך להניחו על השלחן, ליכא היכרא אי אכלי מיניה (אין היכר אם אוכלים ממנו), אבל קנקן אם אין דרכן להניחו על השולחן והניחו עכשיו להפסיק, אף על פי ששותין ממנו מינכרא מילתא (ניכר הדבר) ושפיר הוי הפסק.

 

וכן פסק הרמ"א:

 

הג"ה על שולחן ערוך יורה דעה סימן פח סעיף ב:

אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו, ובלאו הכי אין דרכו להיות על השלחן, הוי היכר אף על פי ששותין מן הכלי.

 

מאידך כתב כנסת הגדולה:

 

כנסת הגדולה הגהות טור יורה דעה סימן פח אות טז:

לחם וקנקן דמהנו (=שמועילים) להפסקה היכי דמי כשאין לאחד מהם רשות להשתמש בהם, אבל אם יש לאחד מהם רשות לאכול מן הלחם או לשתות מהקנקן לפי שהלחם או הקנקן שלו אף על פי שאין לשני רשות בו לפי שאינו שלו, אפילו הכי לא הוי הפסק כיון דמכירים זה את זה, או אחים אפילו מקפידים זה עם זה חיישינן שמא השני שאין לו רשות ישכח ויאכל גם כן מן הלחם וישתה ויאכל גם כן מן הקנקן, ואם כן מה הפסק איכא כיון שיש להם תפיסה אחת.

 

• במה נחלקו הרמ"א וכנסת הגדולה?

 

3. מקומו של ההיכר על השלחן

לגבי מקומו של ההיכר על השלחן כתבו האחרונים:

 

בדי השולחן הלכות בשר וחלב סימן פח סעיף יט:

מכל מקום נראה מלשון המחבר דבעינן שיהא הפת מונח ביניהם אבל אם הוא מונח בצד השולחן שלא ביניהם לא הוי היכר מעליא אע"פ שאין דרכו להיות על השולחן, וכן הדין בשאר דברים שנותנים על השולחן להיכירא.

 

• הבא ראיה מלשון הגמרא לדברי בדי השלחן.

 

4. היכר גבוה

כתב האיסור והיתר:

 

ספר איסור והיתר הארוך שער מ סימן יג:

צריך שיהא ההיכר שביניהם דבר שאין אוכלין ממנו וקצת גבוה, כגון קערה או קנקן.

 

והסביר היד יהודה:

 

יד יהודה סימן פח בפירוש הארוך סעיף קטן ה:

ונראה דאיסור והתר הארוך הוציא זה ממה דאמרינן בעבודה זרה (דף נ.) כאן בשתי תפיסות והיכי דמי דאיכא גובהה ביני וביני. מיהו לכאורה איסור והיתר לשיטתו דסבירא ליה דהפסק מפה לא מהני (אינו מועיל), אבל לדידן דמהני הפסק מפה הרי דאין צריך דבר גבוה, ושאני בעבודה זרה שם דצריך מקום גבוה שלא יכולין ליפול האבנים לכאן, ואולי משום זה משמיטו ברמ"א.

 

• מהם שני הדרכים שכתב היד יהודה בביאור הצורך בהפסק גבוה?

 

• הלכה למעשה
• שני אנשים היושבים לאכול זה בשר וזה חלב בשולחן אחד, אם אינם מכירים זה את זה מותרים לאכול באותו שולחן אבל אם מכירים זה את זה אסורים לאכול באותו שולחן עד שישימו היכר ביניהם או שישימו מפה לכל אחד.
• אם ההיכר הוא מאכל, כגון לחם, צריך להקפיד שלא יאכלו ממנו.
• אם ההיכר הוא כלי שלא רגילים להניחו על השולחן יכולים להשתמש בו לצורך הסעודה ויש שמחמירים בזה.
• את הכלי המשמש להיכר יש להניח ביניהם.
• הכלי של ההיכר צריך להיות גבוה קצת. לכן כלים נמוכים כגון צלחת או שעון אינם יכולים לשמש כהיכר.